שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    צבע אדום, בתים מחוררים, קסאמים ולבבות

    איך יכולה ילדה קטנה להתמודד עם חרדת מוות, עם מידע על טילים שנופלים על בתים ואנשים שנהרגים? היא פשוט מוסיפה לציור גם כמה פרחים, כוכבים ולבבות. כך ילדים מציירים מלחמה: בצפון ובדרום

    "חלמתי שאני עומדת ואז נופל משני הצדדים שלי קסאם. וגם כוכבים נופלים וגם לבבות נופלים מהשמים", סיפרה ילדה משדרות שציירה במפגש טיפולי ציור פנדה צבעוני ובמרכזו ילדה בחצאית. משני צידיה, כמעט נוגעים בידיים השלוחות לצדדים, טילי קאסם וראשיהם באדמה. "היא ציירה את הסיוט בהתגלמותו", אומרת דנה שלמון, פסיכותרפסטית, מטפלת באמנות ומנחת קבוצות. "אפשר להרגיש את חרדת המוות שלה וכיצד היא מנסה לאזן אותה בעזרת הכוכבים והלבבות", היא מוסיפה.

     

    מאז מלחמת לבנון השנייה עובדת שלמון בפרויקט המיוחד "אשלים", שמפעיל ג'וינט בשיתוף משרד החינוך והמרכז להתמודדות עם מצבי לחץ וחרדה, בניסיון להגיש סיוע לילדים הגדלים בצל איומי טילים ואזעקות.

     

    "רוב הילדים בדרום לא מקבלים טיפול מתאים", אומרת שלמון שמגיעה פעם בשבוע לגני הילדים בשדרות. "מי שזכה לטיפול מתאים יכול להיעזר בו על מנת לחיות ולשחק כילד יחד עם ההתמודדות עם הפחד".

     

    כל מפגש שמעבירה שלמון בגני הילדים מותאם לתכנים שמביאים הילדים עצמם מחוויות השבוע החולף. "אפשר לראות את המתח על הפנים שלהם. הם דרוכים כל הזמן, מחכים לשמוע את האזעקה. בציורים שלהם הצבע האדום נוכח מאוד ולבתים שלהם יש אזניים", היא מספרת על קבוצות הילדים בני ה-4-6 שאיתם עבדה גם לאחר מבצע עופרת יצוקה. "הם צובעים את הבתים באדום ומציירים את עצמם באדום. הם מזדהים עם התוקפן ומנכסים אליהם אלמנטים המאפיינים אותו".

     


     "ציירה את הסיוט בהתגלמותו". ציור של ילדה משדרות  

     

    לנשום בצורה רדודה

    בתום מלחמת לבנון השנייה חזרה שלמון אל הילדים שאיתם בילתה את הקיץ בכפר המקלט של גאידמק ופגשה אותם בעיר שלהם, עכו. משם, בעקבות אירועי השנתיים האחרונות, ירדה דרומה לשדרות. "כשמתבוננים בציורים של הילדים הללו, מצפון ומדרום, ברור שחוויות המלחמה לא ניכרות בהתפתחות הציור שמתאים לחתך הגיל שלהם, אבל החיברות נפגעה וזה ניכר על הדף.

     

    "אלה ילדים שלא מבקרים בגינות ציבוריות אחר הצהריים וגם במהלך שגרת היום בגן הילדים הם ממעטים מאוד לצאת החוצה. הם זקוקים לשיחרור של האנרגיות שנצברו והמשחק המשותף במסגרת המפגש הטיפולי משחרר אותם מאוד".

     

    הטראומה נרשמת בגוף כתקיעות, היא מסבירה. "זה די דומה למצב שבו כולאים את האוויר בגוף ומאחר ולא משחררים אותו, ממשיכים לנשום בצורה רדודה". לכן עוד לפני הציור היא משחקת איתם, נותנת להם לרוץ, לקפוץ, להרעיש ולהיות בשקט ורק בסוף הפעילות, אחרי שהשתחררו קצת מהמתח, היא מזמינה אותם לצייר.

     

    הציורים מעידים ללא מילים על התהליך שעוברים הילדים ממפגש למפגש. ציורים דחוסים ועמוסים מאוד, כמעט קשקוש, עוברים להיות מובחנים וברורים יותר. ולהיפך: דפים ריקים ומרוקנים מתחילים להתמלא. "כל אחד הולך לקוטב השני, מתרוקן או מתמקד, מתמלא ומביע. בתים רעועים ועפים הופכים להיות יציבים. הטיל מפנה מקום לממד המוגן והבטוח".

     


     ציור קבוצתי של ילדים בני 4-6 מהצפון במלחמה

     

    הזעקה

    מעל אלף ציורים אספה שלמון בשנות הטיפול האחרונות עם ילדי הדרום והצפון. מתוך הציורים נבחרו כ-140 שמוצגים החל מהשבוע בתערוכה מיוחדת שיזמה המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ונקראת "תיקון עולם". כל הציורים נעשו בין השנים 2006-2009. האוצרת נעה טל שבחרה עם שלמון את מה שיוצג בסופו של דבר, מספרת שרצתה "לתת ביטוי לסדנאות הטיפול ולהדגים את השינוי שחל בילדים בעקבות העבודה הטיפולית. אפשר לראות את משמעות העיתוי שבו צוירו הציורים: סמוך לאירועים קשים או בשגרה שלאחריהם, תוך כדי עבודה, היא מסבירה.

     

    "המוטיבים החוזרים בתוך הציורים מלמדים על החוויות הקשות שבצילן הם גדלים: בתים מחוררים, בתים מסומנים, קסאמים פרחוניים, צבע אדום", מספרת טל ומוסיפה ש"ניתן לקשר בין עבודות הילדים לבין עבודות אמנות שנעשו במצבים של איום קיומי על ידי אמנים ברחבי העולם. הדמיון ניכר בצבעים, בדימויים, ברמת האינטנסיביות ובדינמיות התנועתית. ציורי 'צבע אדום' או 'בית-טיל' של ילדי הגן, מדברים באותה שפה כמו 'הזעקה' של מונק, או 'גרניקה' של פיקאסו.

     

    כתרגיל עזרה ראשונה ביקשה שלמון מהילדים לצייר על הדף מה הם מרגישים. הציורים היו צבעוניים ונעימים, כאילו הילדים ידעו מה מצפים מהם. בשלב הבא ביקשה מהם שלמון להפוך את הדף ולצייר 'מה שבא להם'. "כאן", היא מספרת. "יצא כל הזעם, התסכול והפחד. אני לא עושה פענוח של ציורים. הציור מבחינתי הוא הריפוי ואני מציעה לילדים לעבור מציור לציור עד שיצליחו לרפא את עצמם וזה מה שמקל עליהם. ד"ר אטי ברנט מהמחלקה לפסיכולוגיה באונ' בר אילן אומרת ש"זו הזדמנות לראות כיצד היצירתיות מרחיבה את המרחב הפנימי נוכח האיום הקיומי".

     

    לא לשאול למה

    להורים שרואים שילדיהם במצוקה, חרדה, עוררות או רגרסיה, מציעה שלמון לגשת להתייעצות ולא לחכות. שלמון אומרת ש"אפשר להציע לילד לצייר. זה מאוד משחרר. אפילו אם הוא מצייר דברים מרתיעים, לא להגיב בשיפוטיות", היא מציעה. "לא לשאול 'למה?', אלא לתת לו עוד דף ועוד דף ולאפשר לו להוציא הכל החוצה". מציעה שלמון להשתמש בפנדה ובדפי בריסטול עבים. "לפנדה הרכה יש מספיק כוח להביע את המצב הרגשי בצורה נוכחת בטושים או צבעי פסטל - זה לא קורה".

     

    הילדים, היא מספרת, מתקשים להמליל את מה שעבר עליהם. חלק מהמורכבות של המצב היא שאין מילים לתאר ולכן הצעתי לילדי עכו להסביר לילדים מתל אביב מה הם חוו. הצעתי להם לצייר ציורים קבוצתיים. על כל דף כתבתי רגש אחר והילדים ציירו יחד את מה שהם מרגישים: כעס, פחד, עצב. "ראית עד כמה חשוב להם להסביר מה עבר עליהם. הילדים בשדרות, אחרי מבצע עופרת יצוקה, לא היו פנויים להסביר למישהו אחר. הם נדרשו לעבד את הדברים קודם כל בעצמם, כל אחד לבד. הילדים מדווחים כי היה להם מאוד קשה להיות לבד במקלטים כי לא היו להם חברים בגילם לשחק איתם. זוהי אחת החוויות הקשות שהילדים סיפרו עליה ובאחת הסדנאות הם אפילו ציירו בתים שמתחברים זה לזה – מתוך החוויה האישית.

     

    "ניכר כי ילדים שקיבלו טיפול באומנות רכשו כלים טובים להתמודדות עם המציאות הקשה. ניכרו הבדלים בין ילדים שקיבלו טיפולי עזרה ראשונה או סדרת טיפולים קצרה של חמש פגישות לבין ילדים שזכו לשנה שלמה והגיעו ליכולת התבוננות על עולמם בלי לאבד את עולם הילדות. "הם מצאו את האיזון שמתאים לילדים החיים תחת איום קיומי, אך נשארים ילדים בהוויתם".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ציור קבוצתי של ילדי הצפון (4-6) במלחמה
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים