מחקר: איך זוכרים במדינות שונות בעולם?

ימים אלה הם ימים של זיכרון בחברה הישראלית. רק לפני שלושה שבועות צוין ליל הסדר, שבו כל אדם מצווה לזכור את יציאת מצרים כאילו השתתף בה באופן אישי - וכבר מגיעים יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבהם מתייחד כל הציבור עם זכרם של אנשים פרטיים ששילמו את המחיר הנורא מכל, באירועים המסעירים ביותר של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים.

זו תקופה שבה הפרטי והקולקטיבי מתערבבים זה בזה, שבה סיפורי המשפחה נקשרים בעבותות לסרטים המוקרנים בטלוויזיה ולכתבות המתפרסמות בעיתונים ובאתרי הרשת, עד שלא ניתן להבחין עוד, היכן נגמרת ההיסטוריה של העם ומתחיל הסיפור האישי של האדם ומשפחתו הקרובה.

כשמדברים הפסיכולוגים על הקשר בין הזיכרון הקולקטיבי לזיכרון האישי, הם מבחינים בתופעה הנקראת בלועזית H-DAP (historically-defined autobiographical periods). מדובר בנטייה של אנשים מסוימים להשתמש באירועים בולטים מהעבר הקולקטיבי, על מנת לתחום פרקי זמן ולמקם בתוכם את האירועים האישיים של חייהם. אם לדוגמא נשאל אדם, מתי הוציאו לו את השן הראשונה, והוא יענה: "זה היה חודשיים לפני מלחמת המפרץ הראשונה", מדובר בגילוי של H-DAP.

מחקר שהתפרסם השבוע, בדק האם קיימים הבדלים משמעותיים בין אנשים בחברות שונות בעולם, בנטייתם להשתמש בH-DAP. באופן מפתיע, הישראלים שהשתתפו במחקר לא הרבו לתחום את אירועי חייהם, בין מאורעות היסטוריים משמעותיים. החוקרים ראיינו כמה מאות סטודנטים ישראלים באוניברסיטה העברית, כולם בשנות העשרים לחייהם וכולם למעט אחד שרתו בצבא.

נורמן בראון, אחד החוקרים, אמר בראיון ל-ynet כי הוא ועמיתיו הופתעו מהתוצאות שהגיעו מישראל. "היית חושב שהזיכרון הישראלי יהיה פוליטי יותר, כי הרי אנשים במדינה הזו מאוד מעורבים בנעשה סביבם", אמר בראון. מסקנתם של בראון ועמיתיו מהיעדר השימוש באירועים היסטוריים כדי למקם אירועים אישיים, בקרב ישראלים, היא שבמציאות הישראלית המצב הפוליטי הוא כה כאוטי, שאירועים דרמטיים כמו מלחמות ואסונות אינם בולטים על ציר הזמן. "היעדר זה של שימוש באירועים היסטוריים, ממחיש עד כמה הסכסוך הישראלי הוא כרוני", כתבו החוקרים בפרק המסקנות של מאמרם. "הסכסוך הפך למציאות חיים והתגובות הפסיכולוגיות אליו הפכו לחלק משגרת החיים".

בראון מספר שכאשר ישב וחשב למה קיבל את התוצאות שקיבל בישראל, עלה בראשו גלאי המתכות שבכניסה לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. "זה מיד הזכיר לי את העשור שבו חייתי בדרום שיקגו, גלאי מתכות בכל מקום. ישראל היא כמו שכונה רעה אחת גדולה. ואנשים כאן חיים כמו אמריקנים בשכונה רעה. מפנימים את הסיכון, נוקטים משנה זהירות וממשיכים לחיות את חייהם".

בגלל רעידת האדמה ההיא

במחקר רחב ההיקף השתתפו בני אדם מעשרות מדינות. המחקר התנהל בשני שלבים, כשבשלב הראשון הראו למתנדבים מילים שונות וביקשו מהם לקשר מילה לזכרון אישי. בשלב השני, ביקשו החוקרים מהמתנדבים להרהר בקול אודות הזכרונות האישיים שהעלו ולמקם אותם בזמן.

אלופי השימוש באירועים היסטוריים היו הטורקים והבוסנים. רוב הבוסנים שהשתתפו במחקר נטו למקם אירועים אישיים ביחס למלחמת האזרחים ורוב הטורקים נהגו להתייחס לרעידת האדמה הגדולה שפקדה את העיירה איזמיט ב-1999, שבה נהרגו כ-20,000 בני אדם.

הנחקרים שהמעיטו ביותר בשימוש באירועים היסטוריים היו מקנדה ומדנמרק. החוקרים סבורים שבארצות הללו, האירועים הציבוריים הם פחות דרמטיים ומשאירים פחות רושם על האנשים ולכן אין נטייה למקם אירועים אישיים לפי זמן התרחשותם של אירועים ציבוריים.