קצינות הנפגעים: "חוששות מכל צלצול טלפון"

רב סרן ליאת נפש-אדרי מתקשה לשכוח את הערב ההוא כאשר טנק של צה"ל ירה בשוגג טיל לעבר מבנה בצפון רצועת עזה, בו שהו באותה עת חיילים ומפקדים בחטיבת גולני בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה". רק שבועות ספורים חלפו מאז החלה את תפקידה כקצינת הנפגעים של החטיבה החומה, וכבר היא התמודדה עם אירוע טרגי וקשה.

"בהתחלה היו הרבה מאוד שמועות ולא היה ברור מה באמת קרה שם", היא משחזרת. "הרגשתי חסרת אונים כששמעתי שמפקדים שאני מכירה נפגעו. בכיתי, אבל מהר מאוד התעשתי, כי הבנתי שאני כאן בדיוק כדי לנהל אירועים כאלה". שעות ובימים שלאחר מכן פגשה רס"ן נפש-אדרי את משפחות החללים באותה תקרית וביקרה את הפצועים. עבור ליאת וחברותיה, העיסוק בשכול איננו חוויה חד-פעמית, אלא מדובר בשגרה כמעט יום-יומית - שגרה קשה וכואבת.

מלווה את המשפחה לכל אורך הדרך. רס"ן גרמנוב (צילום: גיל יוחנן)

"אנחנו מתנהלות בדריכות בלתי פוסקת", מתארת רס"ן אורית גרמנוב, קצינת הנפגעים של חטיבת גבעתי, את עבודתה. "כל צלצול טלפון עלול להביא עימו בשורות קשות. כל צלצול עלול לשים אותנו במרכז התמונה על מנת להגיע למשפחה השכולה שעולמה חרב עליה".

רס"ן גליה פרגמנט-מילברג, ראש מדור נפגעים בחיל השריון, מתייחסת אף היא לאי-ודאות הגדולה שבתפקיד. "אנחנו אף פעם לא יודעות איפה זה יתפוס אותנו, איזו הודעה נקבל ואם יהיה זה מישהו שאנחנו מכירות. בשכול אין שום ודאות".

מה מספרים ללוחם פצוע שאיבד את חברו?

בשנים האחרונות, מכורח המציאות, גדל מערך הנפגעים של צה"ל. פעם בשנה נערך קורס למש"קיות שמאותרות עוד טרם גיוסן לצבא. "יש לא מעט ביקוש לתפקיד, למרות הקושי הרב הטמון בו", מסבירה רס"ן גרמנוב, "ככל שהימים חולפים החשיבות והמרכזיות של הנושא, הן בתוך הצבא והן בחברה הישראלית, הולך וגדל. וישנה הבנה שצריך לעשות את זה".

קצינות הנפגעים הן נשות הקשר של הצבא למשפחות השכולות, מרגעיו הראשונים של האסון ולאורך כל השנים. בחטיבות חיל הרגלים יש חלוקה ברורה בין הקצינות לחיילות, מי אחראית על מי ומה. גם על הפצועים הן אחראיות. לא פעם הן מוצאות עצמן במצבים בלתי נתפסים, כאשר שוכב מולן לוחם פצוע שאינו יודע שחברו הטוב נהרג באותו הקרב.

"אין כאן נוסחה קבועה", מדגישה רס"ן גרמנוב, "הכל תלוי בסיטואציה, במצבו של הפצוע, בחוות הדעת של העובדת הסוציאלית בבית החולים. יש הרבה מאוד שיקולים שאנחנו מעבדות כדי לדעת איך לפעול ביחד עם הרבה שיקול דעת. ככלל, אין כוונה להסתיר מידע כזה. למרות הקושי הרב, אם מצבו של הפצוע מאפשר זאת, אנחנו לא אחת מוצאות עצמנו מספרות גם את החדשות הקשות האלה".

"כל תגובה היא לגיטימית, גם כעס וזעם"

על רקע הגידול במערך הנפגעים, בצבא חל שינוי נוסף בכל הקשור בטיפול בלוחמים שאיבדו את אחיהם לנשק. כיום מאפשר צה"ל לחיילים להפגש עם גורמי מקצוע המתמחים בבריאות הנפש. רס"ן גרמנוב מציינת כי לצד שינוי זה, "למדנו שהדרך הטובה ביותר להחזיר את הלוחמים לשגרה שלהם היא לשוב כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, אפילו בלילה אחרי האירוע".

מיד עם היוודע מותו של חייל, קצינות הנפגעים נכנסות לפעולה ויוצרות קשר עם המשפחה השכולה, עוד לפני הלוויה. רס"ן פרגמנט-מילברג מסבירה שההודעה שמקבלת המשפחה מקצין העיר היא קצרה ולקונית, ללא הרבה פרטים. "זה משאיר את בני המשפחה בלי הרבה מידע. זה נובע בעיקר מהעובדה שהצבא רוצה לספק להם משהו חלוט, הכי אמין שניתן וזה לוקח זמן".

עם השרוך והסיכה. רס"ן פרגמנט מילברג וסג"מ ברוך (צילום: גיל יוחנן)

בשנים האחרונות הבינו היטב בצה"ל שהם חייבים לספק את המידע הזה למשפחה, גם אם הוא מועט בשלב בזה. "הם צריכים להיאחז במשהו", אומרת רס"ן גרמנוב. "לרוב מגיע מפקד בכיר, המח"ט או אחד המג"דים, עם תצלום אוויר של אזור האירוע. הוא מציג בפניהם תחקיר ראשוני ומנסה לתת תיאור של מה שקרה". בהמשך פועל הצבא ליידע את המשפחות בכמה שיותר פרטים, מהתחקירים המבצעיים, דרך דו"חות פתולוגיים ועד סיורים במקומות שבהם נפלו בניהן.

"יותר ויותר משפחות מבקשות להגיע למקומות האלה, גם אם חלפו שנים מאז האירוע, ואנחנו מנסים לכבד כל בקשה כזאת". קצינת הנפגעים של חטיבת גולני סבורה כי לשקיפות של צה"ל מול המשפחות השכולות יש חשיבות רבה בקשר שנרקם בין הצדדים. "גם דברים פחות טובים נאמרים ונחשפים, אבל זו החובה שלנו כלפיהם", אומרת רס"ן נפש-אדרי.

אותו קשר בין הצבא למשפחות לעתים בא לידי ביטוי בקונפליקט. לא פעם הקצינות מוצאות עצמן ברגעים הכי קשים של בני המשפחה, והכאב מתערבב עם הזעם. "כל תגובה היא לגיטימית, גם כעס וזעם, אפילו פוליטיקה שמתערבבת עם הכאב. כל רפרטואר הרגשות הוא טבעי. הרי חָרַב עליהם עולמם. אנחנו שם. עם הנסיון שצברנו נדע מה לומר ואיך על מנת לבנות איתם לאט לאט את ההמשך", אומרות הקצינות גרמנוב ופרגמנט-מילברג.

הקצינות עם המשפחות - גם בשמחות

"בסופו של דבר אנחנו מוצאות את הדרך אל בני המשפחה והופכות לבנות בית", מוסיפה סגן משנה נעה ברוך, קצינת הנפגעים של חטיבה 7 בחיל השריון, שאחראית בעיקר על הקשר עם המשפחות ששכלו את יקירהן עד שנת 2000. "איתנו בני המשפחה מרגישים חופשיים לדבר עם הבן שאיננו עוד, לפתוח אלבומים ישנים".

הן מספרות כי המפגשים עם בני המשפחה מגיעים ברוב המקרים לאינטימיות נדירה וייחודית. האבות, האמהות, האחים והילדים השכולים חושפים בפניהם כיצד הם מחוץ לביתם הם מתהלכים עם מעין מסכה שמסתירה את העצב והאובדן. אולם כשהם בבית, וגם כשהם עם קצינות הנפגעים, הם יכולים להסיר את המסכה ולדבר על הריק שנותר, על הריק שמלווה אותם במשך כל חייהם.  

לא רק בעצב. גרמנוב, ברוך ופרגמנט-מילברג (צילום: גיל יוחנן)

"מי שנוטה לחשוב שהזמן מרפא את הכאב - טועה", אומרת פרגמנט-מילברג. "גם אחרי 20 ו-30 שנה הוא מורגש מאוד, אפילו מתעצם. חווית האובדן גדלה בעיקר לאור העובדה שכולם ממשיכים הלאה, מתקדמים והבן נותר צעיר, בן 20 במדים".

למרות המשימה הקשה, הקצינות יודעות לספר כי הן לוקחות חלק לא רק בכאב ובשכול, אלא גם בשמחה. "אנחנו משתדלות להגיע גם לאירועים המשמחים, להיות

שם עם המדים שלנו, עם הכומתה והתג. זה הקשר האמיץ בין המשפחות לצה"ל שנמצא איתן תמיד. בעצב ובשמחה", אומרת רס"ן גרמנוב.

בסוף היום, אחרי שהן חוזרות הביתה ופושטות את המדים, מנסות הקצינות לשוב לחייהן הפרטיים: הן רצות לחבק את ילדיהן, את בני המשפחה ומבקשות להניח בצד ולו לרגע את הרגשות שהציפו אותם במהלך עבודתן. "אלה הרגעים האישיים שלנו", מסכמת רס"ן גרמנוב. "אנחנו עושות את מה שעושות עם הרבה אהבה ותחושת שליחות. אפשר לקרוא לזה ציונות בגרסת 2009. בערב אנחנו חוזרות לילדים שלנו, וחוששות שוב מפני הטלפון הנורא שעלול להביא עימו את בשורת האיוב".