שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: סיגלית גיגה פרקול

    מדינת ישראל, אלף נשיקות לך, אהובתי

    יום העצמאות הוא מעין יום נישואים בין העם היהודי לבין ארץ ישראל. קשר של אהבה רבת שנים, שכמו בכל יחסים, ידע עליות ומורדות. בתל אביב, בה הוכרז על הקמת המדינה, התרחשו כמה מסיפורי האהבה המרתקים של מעצבי המדינה שבדרך, שפרט לתשוקה לרעיון הציוני, ידעו גם תשוקה לאידיאל האהבה והזוגיות

    התאריך הוא 14.5.1948, המקום הוא ביתו של מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד 16. לאחר הצבעה בדבר הקמת המדינה, שעברה על חודו של קול, החליטו 37 חברי מועצת העם על הקמת מדינת ישראל ונולד יום העצמאות - יום הנישואים המחודש שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל.

     

    יום העצמאות הוא הזדמנות מצויינת לחזור קצת אחורה בשנים, אל איפה שהכל התחיל - העיר תל אביב, בה הוכרז על הקמת המדינה והתקיים, בעצם, יום העצמאות הראשון.

     

    וביום נישואים שכזה עולים וצפים גם סיפורי האהבה הגלויים והסמויים של ראשי היישוב היהודי, שרבים מהם החלו בסימטאותיה של תל אביב. התלוויתי לאחד הסיורים הרבים שמקיימת העמותה לתיירות של תל אביב-יפו ברחובות העיר, סיור על אהבה וזוגיות בנווה צדק, ערש הולדתה של העיר שחוגגת בימים אלו מאה שנה להקמתה

     

    מכתבי אהבה, תשוקה שלא מומשה, בגידות, התאהבות במבט ראשון, גבורה, מוות וזיכרון – כל אלו ועוד הם רק מקצת מסיפורי האהבה של אנשי התרבות, המנהיגים ושאר אנשי ציונות שונים שפעלו והתגוררו בעיר, שפרט לתשוקה לעיסוקם במדינה שבדרך גם נשאו איתם תשוקה עזה לאהבה וזוגיות. תשוקה שנדמה ונשכחה קצת בימינו.

     

    מה יהיה איתך, צ'צ'קעס?

    לצורך התרפקות על סיפורי האהבה של פעם, נפגשתי בנווה צדק (נוסדה ב-1887) עם נוית ענבר, מורת דרך ומספרת סיפורים, בכניסה למתחם של סוזן דלל, שם המתינה קבוצה של כ-20 איש שהשתתפו בסיור.

     

    את טיול האהבה התחלנו במקום מגוריו של אחד מסופריה הגדולים של מדינת ישראל, שמואל יוסף צ'צ'קעס, הלא הוא ש"י עגנון ז"ל, חתן פרס נובל לספרות, שהגיע לארץ ב-1908, בהיותו בן 21, והתגורר ברחוב שלוּש פינת שמעון רוקח של היום.

     

    מספרים על עגנון שנהג לשבת שעות בגזוזטרת ביתו ולבהות ברחוב. יום אחד ראה את מרגלית, נכדתו של אהרון שלוּש, מעסקניה הראשונים של העיר, ואיך אומרים, "נדלק" עליה. הוא לבש את המקטורן החגיגי שלו והתדפק על דלת ביתו של אהרון שלוש, אבל מרגלית פסלה אותו משלושה טעמים: בטלן, מובטל ושם משפחתו הגלותי.

     

    מאוכזב ועצוב חוצה צ'צקעס את השביל וחוזר לביתו. בדירתו הוא כותב את ספר "והיה העקוב למישור", סיפור על אהבה נכזבת, מה שהקנה לו מעמד של סופר עברי בעל שם. הוא כותב שם גם את הסיפור "עגונות", ממנו גזר את שמו העברי.

     

    ב-1912 היגר עגנון לגרמניה, שם פגש את רבקה, שהחליטה לשדך לו את אחותה, אסתר מרכס. הם נישאו בחשאי ב-1920, חרף התנגדותו של אביה. במסגרת מסעותיו לארץ ישראל ולתל אביב כתב לאסתר: "הצטערתי הרבה בעוזבי אותך, ואני מתיירא שמא לא אוכל להתקיים ימים רבים בלעדייך".

     

    ב-1924 עלה עגנון עם אסתר לארץ, הפעם לצמיתות. את ימיו האחרונים בילה יחד עם אשתו כששניהם ישובים בכסאות גלגלים בבית החולים הגריאטרי בגדרה, הוא משותק בעקבות שבץ שעבר, ואילו זכרונה של אשתו אבד. יש המספרים שממש לפני שהחזיר נשמתו לבורא חבש כיפה על ראשו ואמר "שמע ישראל", ובאחת יצאה נשמתו.

     

    "צעיר בן 22-20 , פוזל במקצת אבל נעים למראה"

    סיפור אהבה תל אביבי מעניין אחר מתרחש בין המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, ששאל "מה זאת אהבה" באחד משיריו היותר מפורסמים "הכניסיני תחת כנפך", לבין אשתו מאניה אוורבוך, בת העיירה בה גדל. היו אלה נישואי שידוך. מאניה היתה נערה דקת גוף, חכמה ומשכילה, ואילו ביאליק, לפי תיאוריה, היה "צעיר בן 22-20 , בינוני קומה, אבעבועות על פניו, פוזל במקצת, אבל נעים למראה".

     

    הזוג היה חשוך ילדים (ביאליק היה עקר) וידע עליות ומורדות ביחסיהם, בעיקר בשל קשרים רומנטיים שניהל המשורר עם נשים אחרות, ביניהן אסתר יוסלביץ' סלפיאן, הידועה יותר כאירה יאן, הציירת העברית הראשונה.


    ציור הקיר של טרטקובר המתאר את נווה צדק ואנשיה (צילום: זיו ריינשטיין)

     

    ב-1903 פגשה אירה את ביאליק כשסיקר את הפרעות בקישינייב, וכתוצאה מהיכרות זו עזבה את בעלה ויחד עם בתה עלתה ארצה, מקווה שאהובה יבוא בעקבותיה.

     

    אחרי הפגישה עם ביאליק כתבה: "מאושרת הייתי למגע משוררנו הדגול, הוא שהשיבני לעמי, הוא שהחזירני לעצמי". הרומן ביניהם היה גם מקצועי והציירת איירה את ספר שיריו, ותרגמה חלק מכתביו לרוסית, ביניהם את הפואמה "מגילת האש".

     

    ביאליק הגיע לארץ ב-1909, בנה את ביתו בתל אביב וחי עם מאניה 40 שנה. אירה, שהגיעה לפניו, היתה רחוקה מכל מה שאהבה: מבִּתה, מציוריה, ובייחוד מביאליק שוויתר על אהבתה, אולי בגלל שחרד לשמו הטוב, ואולי בגלל הצורך לשמור על נישואיו. אירה מתה חולה ובודדה כשהיתה בת 50 בלבד, ואילו ביאליק נפטר כ-15 שנה לאחר מכן.

     

    סיפור אהבה שמתחיל בבית כנסת

    ואם בציירת העברית הראשונה עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את תלמידה המפורסם ביותר, הצייר שמזוהה יותר מכל עם תל אביב, נחום גוטמן. סיפור האהבה של גוטמן מתחיל ב-1929 בבית הכנסת בעיר רחובות, שם הכיר את אשתו, דורה יפה, ומאז לא נפרדו. הוא הקדיש לה ציורים רבים והיא העריצה אותם, למעט הציורים שצייר באותה עת בבית הבושת ביפו. הוא החליט לגנוז אותם, ולאחר מותה נחשפו ציוריו המוקדמים והסתבר שלרבים מציוריו של שנות יפו יש מקבילה אירוטית. למשל, בציור המפורסם "מנוחת צהריים" (1927).

     

    היכן ששוכן היום מוזיאון נחום גוטמן, ברחוב רוקח בנווה צדק, התנהל סיפור אהבים מסתורי. הבניין שימש בית סופרים בשנים 1914-1907, בו פעלה מערכת העיתון של "הפועל הצעיר", והוא היה גם מקום מגוריהם של סופרים ועיתונאים רבים, בהם עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ, אשתו, הסופרת והמתרגמת דבורה בארון, והעתונאי יוסף חיים ברנר.

     

    לפני נישואיה ליוסף אהרונוביץ, ניהלה בארון רומן במשך חמש שנים עם העיתונאי והעורך, משה בן אליעזר, שהתגלה מתוך כתביו של חיים ברנר. שלושת הדמיות: יוסף אהרונוביץ, משה בן אליעזר ודבורה בארון, קבורים בבית הקברות טרומפלדור, כאשר היא קבורה ביניהם. ומי יודע את מי אהבה באמת.

     

    דייטים בטעם של פעם

    מכאן הסיור לוקח אותנו ל"אזור הבילויים" של נווה צדק, או אם תרצו, דייטים בטעם של פעם. הכוונה היא לרחוב לילנבלום, בו מצויים הקיוסק השלישי שנבנה בתל אביב ב-1920 ושימש מקום מפגש פופולרי, וראינוע "עדן", שהוקם ב- 1914 ובו הוקרנו סרטים אילמים.


    ראינוע "עדן". היה בו אפילו חדר vip VIP קטן (צילום: זיו ריינשטיין)

     

    המקום הכיל עד אלף מקומות ואפילו חדר VIP קטן. הסרט הראשון שהוקרן בו היה "ימי פומפיאה האחרונים". עם התפתחות הטכנולוגיה הפך הראינוע לקולנוע, שפעל עד . 1975.

     

    אהבה שלא מומשה מעולם

    אבשלום פיינברג, ממייסדי ארגון המחתרת ניל"י, גם הוא דמות יפואית חשובה שבצידה סיפור אהבה מרגש. הוא נולד בגדרה, אבל כשהיה בן שנתיים היגרה משפחתו ליפו, בה התחנך לפני שעבר לחדרה. הוא התוודע למשפחת אהרונסון הידועה, כעוזרו של ראש הארגון בעתלית, אהרון אהרונסון, התאהב ברבקה אחותו, התארס לה והיה עתיד לשאתה לאשה.

     

    פיינברג היה רומנטיקן חסר תקנה ובעל נפש פיוטית. ב-1 במרץ 1911 כתב את "אלף נשיקות", מכתב אהבה לרבקה אהובתו, ששנים רבות לאחר מכן עובד לשיר המפורסם המבוצע על ידי יהורם גאון וצביקה פיק. רבקה היתה אז בת 16 בלבד, לכן נחשב המכתב נועז ביותר לתקופתו.

      

    אבל בעקבות פעילותה של המחתרת נשלחה רבקה אל מעבר לים, ואבשלום ושרה, אחותה של רבקה, התקרבו מאוד למרות שהיתה נשואה לאחר. עד היום לא ברור מה היה טיב הקשר ביניהם והאם היתה זו ידידות קרובה בלבד.

     

    אהבתם של רבקה ואבשלום לא מומשה מעולם. הוא נרצח בידי בדואים כשהיה בפעילות בשליחות המחתרת, ולאחר מכן חזרה רבקה ארצה ולא נישאה מעולם. היא הקדישה את חייה להנצחת משפחתה וניל"י. רבקה חיה יותר מ-80 שנה, ותמיד הופיעה בשמלות תחרה לבנות, כמו כלה נצחית המחכה תחת החופה, שומרת אמונים לאבשלום שבושש להגיע, לאהובה המת.

     

    וכמו שכתב אבשלום במכתב האהבה הנצחי והמרגש, אותה נשיקה שלא מומשה, נשיקת האלף, נשארה במכתב כהשראה לאוהבים מאז ועד היום:

     

    "...והנה כוסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות. ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!..."

     

    "...ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות ותשעים ותשע נשיקות יפתי.

     

    ובכל זאת!

     

    אלף נשיקות לך כוכבי!"

     

    (מתוך "אלף נשיקות", אבשלום פיינברג)

     

    בן גוריון לפולה: "אהבתיך עוד לפני שהתחתנו"

    ולצורך סגירת המעגל, הסיור עובר גם דרך סיפור האהבה של ראש הממשלה הראשון והאדם שהכריז על עצמאותה של מדינת ישראל, דוד בן גוריון. לא ביקרנו בביתו של האיש, שנמצא בשדרות הנקראות על שמו, אבל קראנו מכתביו אל פולה מונבז, אשתו, אותה הכיר ב-1916 .

     

    פולה, אחות במקצועה, רצתה ללמוד רפואה. ב-1917 הם התחתנו במהלך שהותו של בן גוריון בניו יורק, כשהתנאי לחתונה היה שהיא תעלה איתו לארץ ישראל. פולה היתה בהריון עם בתם הראשונה, גאולה, ועל כן התעכבה בארצות הברית כשנה.

     

    על החתונה כתב בן גוריון ביומנו: "ב-11:30 בבוקר נשאתי אשה". הוא חיבר לה גם מכתבים רומנטיים ובאחד מהיפים ששלח לה, עת ששירת באנגליה בגדוד העברי של הצבא הבריטי ב- 1918, כתב:

     

    "... קדוש, פוליה שלי, זוהי המלה היחידה המביעה במלוא העצמה את המשמעות הנודעת לך בחיי. אהבתיך עוד לפני שהתחתנו, ואת יודעת זאת, אם כי לא אמרתי לך זאת. אהבתי גדלה לאחר החתונה שלנו, כי מצאתיך יותר יפה ויותר טובה משציפיתי. עכשיו זוהי יותר מאהבה - את הקדושה שלי...".

     

    פולה נהגה להכין לו כל בוקר מאכל בשם "קוץ' מוץ'"- גבינה לבנה, רסק תפוחים ופטל, ובן גוריון לא כל כך אהב זאת, אבל המשיך לאכול גם לאחר שנפטרה ב-1968. יום אחד, כשראתה אותו בתו אוכל את העיסה המתוקה, אמרה לו שהוא יכול להפסיק, היות שאמא נפטרה. אבל בן גוריון השיב לה: "אני ממשיך לאכול קוץ' מוץ' כל יום, לזכרה". 

     


     

    יום העצמאות הוא יום האהבה בינינו לבין המדינה. גם אנחנו אוכלים את ה"קוץ' מוץ'" שלה לא פעם, אבל עדיין אוהבים אותה אהבת אמת.

     

    אז היום יום הולדתך ה-61, מדינתי היקרה, וכבר כמעט שאין מקום על העוגה לנרות, אבל אני עדיין מאחל לך שלא יפסיקו למנות את שנותייך לעולם.

     

    אלף נשיקות ויום עצמאות שמח!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    "עכשיו זוהי יותר מאהבה - את הקדושה שלי". דוד ופולה בן גוריון
    צילום: לע"מ
    נוית ענבר, מורת דרך ומספרת סיפורים
    צילום: זיו ריינשטיין
    מתחת לביתו של ש"י עגנון, מול בית אהרון שלוש
    צילום: זיו ריינשטיין
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים