אמרת שאתה לא רוצה לפגוע בי, אבל פגעת חזק
כן, גם אני אשמה. הרגשתי שקורה משהו שונה בינינו, והסכמתי להשתנות בהתאם, לוותר על הגבולות שלי. הייתי צריכה לשים גבולות, אף על פי שרציתי כל כך שלא יהיה בהם צורך
לא ציפיתי לזה. הבכי מגיע ללא אזהרה. שוטף ודורס ומטביע.
איך בזמן קצר הצלחת לאחוז בנשמתי, להבטיח לה את כל מה שרצתה לשמוע, וגם להבטיח בלי מילים שתהיה כאן גם מחר. לפזר חפצים אצלי בדירה, לדבר על טיול בשבוע הבא. איך נגעת במקום הכי עמוק, הכי כמה לאהבה. הצלחת לגעת שם, וזה היה כמו להניח תחבושת על פצע מדמם. לזמן מה התחלתי להתרפא.
אני לא רוצה יותר לקום ולנסות שוב. אני לא רוצה להיות חזקה ולהמשיך. זה יותר מדי בשבילי. זה מזכיר לי כאבים נושנים.
אמרת שהדבר האחרון בעולם שאתה רוצה זה לפגוע בי, אבל הצלחת דווקא די טוב. אתה כנראה ממש מוכשר בזה. אפילו בלי שהתאמצת, הצלחת כל כך יפה.
כן, גם אני צריכה לתת את הדין. גם אני אשמה במצב שאני נמצאת בו היום. לא שמתי גבולות, וזו הטעות שלי. הרגשתי שקורה משהו שונה בינינו, והסכמתי להשתנות בהתאם. הרגשתי את ההתאמה, את החיבור, את הכמיהה ההדדית לביחד. הרגשתי שמצאנו לבסוף זה את זה, נאחזנו ופחדנו לשחרר את מה שמצאנו. נאחזנו ולא עזבנו.
הייתי צריכה לשים גבולות, אף על פי שרציתי כל כך שלא יהיה בהם צורך.
גמענו זה את זו כמו הלך צמא במדבר
רציתי שזה יצליח, אף על פי שוויתרנו על כל הכללים, אף על פי שנכנענו לרגש בלי מלחמה. מיד הרמנו דגל לבן. התמסרנו בלי לחשוב פעמיים. "הנה אני", אמרתי. "הנה אני", ענית. וגמענו זה את זו כמו הלך צמא במדבר אחרי שנים של בדידות. לא שאלנו שאלות, לא עשינו מבחנים, לא בדקנו את השטח שוב ושוב. פשוט היינו. כשזה בא לך ככה, אתה לא עוצר לחשוב. אתה מרכין ראשך מפאת הכבוד. הנה, אני זוכה להיות שותפה למשהו נדיר, שלא קורה כמעט בעולם שלנו. והאמנתי שזה יצליח לעבור את כל המכשולים שעלולים לבוא. שזה יחדור את כל הציניות שיש מסביב ובתוכנו. שזה ינצח את הפחדים ואת המגננות.
הורדתי לגמרי את השריון כשהייתי איתך. שמתי את עצמי לגמרי בידיים שלך. לא דאגתי מה יהיה.
אילו הייתי יודעת, הייתי עוצרת קודם. לא הייתי מאפשרת לנו להתגלגל בחוסר אחריות מרגע לרגע. לא הייתי מאפשרת לנו להתמסר בלי לדאוג. הייתי נותנת לך עוד נשיקה אחת ונוסעת לביתי, ומחכה לפגישה הבאה. הייתי עוצרת אותך מלבוא שוב למחרת. הייתי אומרת לך שכבר יש לי תוכניות, ושנמתין. הייתי מכריחה אותנו ללכת בצעדים קטנים. לעצור את הדחף שלנו להיות ביחד.
אילו הייתי יודעת שלא תדע להתמודד עם העוצמה הזאת, הייתי מפרקת אותה לגורמים, לא נותנת לך להסתחרר ממנה עד שהכניעה אותך. הייתי מסתכלת עלייך פחות בערגה, פחות בתדהמה. הייתי מעבירה אותנו את השלבים הרגילים של דייט ראשון, ודייט שני, ועצירה. ועוד מפגש, וכל פעם עוד קצת ממני ועוד קצת ממך. אילו הייתי יודעת, לא הייתי בוהה בך כך, לא הייתי מאפשרת לך לבהות בי.
כי דרך העיניים שלי הסתכלת לי בלב. וזה היה מוקדם מדי. אסור לתת לזר לבהות לך בלב. זו הטעות שלי, ואני משלמת עליה את המחיר .
מי בכלל אמר שאתה תדע לנהוג בלב הזה בזהירות הראויה? מי הבטיח לי שאני יכולה לסמוך עליך? למה התיימרתי להכיר אותך, כשאתה בקושי מכיר את עצמך? למה הורדתי את כל המגננות שלי, רק בגלל שאתה אתה?
נסוגת לי, חזרה לקונכיה שלך, ללבד המוכר כל כך
זה היה גדול עליך. חשבת שאתה מוכן, אבל מסתבר שלא. קיבלת רגליים קרות וקפאת. נסוגת לי, חזרה לקונכיה שלך, ללבד המוכר כל כך. לא הצלחת להתמודד עם האינטימיות ועם היחד הזה שנולד פתאום יש מאין, בלי שהתכוננו אליו. שנינו הופתענו. אבל אצלך עלו גם פחדים והציפו אותך בשאלות על זוגיות, על קרקע לא שלמה, על כשלונות קודמים שלך, על הצריבות בנפשך. שיתפת אותי בהתלבטויות. ואני הייתי מוכנה לעבור את זה איתך, הייתי מוכנה לפחות לנסות. אמרת לי "הבחירה בידיים שלך".
ואז נעלמת. בלי לומר מילה. אפילו בלי להיפרד. אפילו לא בהודעה.
חיכיתי יומיים ואז כתבתי לך: "פחדן. להיעלם ככה זו לא הדרך". הוספתי סמיילי עצוב.
ואין תגובה.
וזה כאב. כל כך כאב. כאילו מישהו לקח שפכטל וגירד לי את הלב לגמרי, גירד וגירד שכבה אחר שכבה עד שהגיע לליבה - וגירד גם אותה.
לא נכנסים לחיים של מישהו כרוח סערה ויוצאים בבת אחת בלי להביט לאחור. לא בורחים ככה, ולא משנה מה הן הסיבות.
הבכי מגיע ללא אזהרה. שוטף ודורס ומטביע. אני אוספת את כל החפצים שלך לתוך שקית שחורה, שלא יהיו בטווח ראייה. בא לי לזרוק אותם לפח, אבל אני לא עושה זאת. אתה תקבל אותם. כי אני שונה ממך. רק שיעופו לי מהבית. שלא יזכירו לי אותך ואת המוזיקה שלך ואיך שנכנסתם לי לחיים.
ויתרתי על העור שלי, כדי שתראה מה מסתתר מתחתיו
אסור, אסור היה לי לתת לך את הזכות הזאת. אני כועסת על עצמי. ויתרתי על גבולות המתאר שלי, כדי ליצור איתך משהו גדול יותר.
ויתרתי על העור שלי, כדי שתראה מה מסתתר מתחתיו.
הייתי צריכה לחכות. לתת לך להוכיח את עצמך, יום אחרי יום אחרי יום.
להוכיח לי שאתה ראוי ללב הזה, שמפרפר עכשיו בגללך, שמתגעגע בעל כורחו לעיניים החומות האלה שלך .
- סיפורים, מאמרים וטורים על התמודדות עם פרידה
