שלא תגידו שלא הזהירו אתכם

בעדויותיהם סיפרו ניצולי הטיטניק כי זעזוע פגיעת הקרחון הורגש היטב אצל כולם, אך כששאלו את קצין הסיפון אם יש סכנה הוא צחק ואמר כי זו ספינה שנבנתה בידי טובי המומחים, ומנווטת בידי טובי החובלים 'רק גירדנו קרחון, וכבר ממשיכים'. כך אבדה כשעה וחצי עד שנתברר גודל האסון, פרק זמן אבוד שהביא למוות מיותר של מאות אנשים.

האם ידע קצין הסיפון את גודל האסון, ואם ידע, מדוע בחר להשלות את נוסעיו? התשובה לשאלות טורדות אלו טבעה בים. במקרי אסונות אחרים אנחנו כן יודעים - המידע על האסון היה בידי המערכת, אך היא תמיד היא העדיפה את אשליית ה"יהיה בסדר" על פני התראת ה"יהיה לא בסדר". כך היה באסון מעבורת החלל צ'אלנג'ר, בה המהנדס האחראי על האטמים שכשלו התריע כי המעבורת תתפוצץ, אך הממונים העדיפו להשלות עצמם.

כך היה גם באסון התאומים, בו ההתראה לקיום התוכנית להפלת המטוסים הייתה ידועה ל-CIA, וגם כאן ניצחה אשליית האופטימיות. ניצחון אשליית האופטימיות הופיעה גם אצלנו ערב מלחמת יום כיפור, ולמעשה דוגמאות כאלו אפשר למצוא אחורה בהיסטוריה, עד לעת העתיקה. היוונים הטיבו להגדיר זאת בדמותה של אחותם של הקטור ופריס קסנדרה מהאיליאדה, שבורכה בראית הנולד, ידעה כי טרויה תהרס, ואף זעקה זאת בכיכר העיר, אך קוללה כי אף אחד לא יאמין לה.

כמו בקטסטרופות ביטחוניות, כך גם בקטסטרופות כלכליות, אם תעמיק לחקור, לעולם תמצא כי הכתובת הייתה על הקיר אך הציבור סירב לקרוא אותה, וסירב אף לשמוע למי שכן קרא. כך, עוד מהמאה השבע-עשרה קיימות עדויות כי הסולטאן הטורקי עוסמן השני הוזהר להשפעותיה השליליות של האינפלציה, אך המשיך לסמוך על מדיניות אינפלציונית שהובילה למה שקרוי מרידות הג'אללי ולצניחתו.

וול סטריט. ירידות חדות  

כך היו אזהרותיו של הכלכלן ריקרדו לתוצאות מדיניות הדפסת האג"חים באנגליה של המלחמות הנפוליאוניות. כך בשפל הגדול עליו הזהיר קיינס שיגיע כתוצאה של חוזה וורסאי, כך אפילו במשבר הנוכחי, הכלכלן פול קרוגמן התריע ממושכות מעל דפי העיתון בפני בואו של המשבר, התראות להן אף אחד לא הקשיב עד שנבואות האיוב שלו התאמתו, ואז, כשהיה מאוחר מדי, הם זיכו אותו בפרס הנובל לשנת 2008.

למרות ששורשיו של המשבר הנוכחי נעוצים עמוק בעיוותים בסיסיים של המערכת הכלכלית השולטת, הרי שבפופוליזם המקובל הוא נתפס בעיקר דרך סימפטום אחד שלו - שוק המניות. כולם מביטים על מסכי הבורסה כאילו הם קלפי הטארוט הנחשפים בשולחן מגיד העתידות. ירוק הכול בסדר, אדום מעיד על סוף העולם. אנו נתפסנו לאשליית הצבע, והממשלות, שמעולם היו מכורות לפופוליזם, תפסו את העניין וקיבלו על עצמן את תפקיד הצבעי. אם שוק המניות צריך לעלות אז הוא צריך אשראי, ואם אין מספיק כסף לאשראי, אז נייצר אותו.

כך, בפעולה חסרת תקדים, התחילה ממשלת ארצות הברית באופנה חדשה שמהר מאות התפשטה לכול העולם המתועש - בואו נדפיס כסף ונחלק אותו לחברות כושלות כאילו לא היה אתמול ולא יהיה מחר. צעד חסר תקדים זה עשה ללא ספק את הפעולה המקווה. בחודש האחרון, צגי הבורסות אכן מרצדים בירוק אביבי, והעולם הפיננסי פלט אנחת רווחה- כזו שמוציא גלדיאטור מובס למראה אגודלו של הקיסר הזקור מעלה. אמנם הובסנו, אך הרע מאחרינו ומעתה הכול יהיה בסדר.

מה שמוזר בכל העסק הזה הוא כי מעשה להטים פשוט שכזה, של הדפסת כך-וכך אלפי מיליארדי פיסות נייר וחלוקתם לחברות כושלות (שכן זו היא המשמעות האמיתית של התקציב הגירעוני שנועד לממן את הפעלול), הצליחה להטות את הזרם לאחור, עד שנדמה כי אילו רק נזדרזו המדפיסים להדפיס ולפזר את הכסף כמה חודשים מוקדם יותר, הרי שכל הדרמה הייתה נחסכת מאיתנו.

או שמא לא? התחושה הזו בעת משבר כי מה שחסר זה כסף ועל-כן הפיתרון הוא בהדפסתו, קיימת ומתועדת כבר מימי נירון קיסר רומא. אז מתועדת החלטתו לפתור משבר כלכלי בעזרת דילול אחוז הזהב במטבעות. באנגליה, כאמור, העניין נוסה בעידן המלחמות הנפולאוניות. גרמניה של השפל הגדול המציאה את ההיפר-אינפלציה כמתכון הפלא שלה, וגם אנו חווינו תופעה דומה בימי בגין וארידור. לאורך כל ההיסטוריה מימשלים חלשים פנו בעת משבר כלכלי הישר אל פתרון הפלא של מדפסות הכסף. בכולן, ראשית התהליך לוותה ברוח אופטימית, אולם המשכו תמיד דירדר את הכלכלות במורד החלקלק של אינפלציה לא מרוסנת.

הסיפור שהיה הוא הסיפור שהווה, והחידוש היחיד שמציע לנו התעלול הנוכחי הוא ב

צינור ההזרמה. כאן יופעלו המדפסות לא לטובת גוף ציבורי, אלא לטובת מגזר אחד מועדף- חברות הענק. גופים, שאם נסמוך על דפוסי ההתנהגות המוכרים שלהם, הרי שמובטחת לנו מהדורה נוספת של להטטנות פיננסית וחשבונאית בה נחזה שוב בהעלמת העתיד הציבורי של כולנו לתוך של הכיס הפרטי של מנהליהן.

כך אנו עומדים כיום מול תהום פעורה, בה דווקא האמצעים שננקטו לחלצנו מהמשבר עתידים לגרור את העולם כולו לתוכה, ונשאלת השאלה - האם הכלכלנים אינם יודעים זאת? התשובה המפתיעה היא כי הם כן יודעים. היה זה דווקא הכלכלן קיינס, בשמו מנהלים היום את מסע ההפקרות הכספי הזה, שכתב, בסיפרו הנבואי על תוצאות הסכם ורסאי, כי טיפול מופקר בכסף הוא הדרך החשאית והבטוחה ביותר להרס חברתי. להדפסת הכסף הזו יהיה שלב ב'. האינפלציה תגיע וביחד איתה תתגשם נבואתו העתיקה של קיינס, של ריסוק חברתי משמעותי.

הכלכלנים יודעים זאת אך הם לכודים באותה דילמה עתיקה דילמת קסנדרה. הם חייבים לצעוק רק את מה שהציבור רוצה לשמוע, שכן לנוכח הצגים הירוקים, האוזניים הופכות חירשות לבשורות איוב, אמיתיות ככול שיהיו. בלי שום קשר למה שתצעק קסנדרה, האוזניים יפתחו תמיד מאוחר מדי, בסופו של יום אנו נאלץ לנטוש את המיסטיקה של קוסמות פיננסית ולשוב ולראות את הכלכלה ככלי חברתי, ולא להפך, אך מחיר השיעור הידוע הזה עומד להיות יקר.

• השיעור הוא סיכום הרצאה של ד"ר ישי גבריאלי שהועברה במכללה החברתית-כלכלית. גבריאלי הוא מחבר הספר "התיאומוניטריזם- דת הכסף" ומרצה במכללה החברתית כלכלית.
  

המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. מדור שבועי מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה. לכל השיעורים לחצו כאן