הים של אנה

"יש ביני לבין פסיעותי/ היפרדות אינסטינקטיבית", זה מה שאני מנסח לעצמי באמצעות שורה משיר של פרננדו פסואה, מתוך "מה עשיתי מהחיים" בהוצאת כרמל, שמתאים בעיני להקרין על דיון בצילומים יוצאי הדופן של אנה ים.

הצילומים מעוררים באופן מיידי תחושת פרידה; למרות שזהו במידה רבה אוקסימורון, אני מתעקש להגדיר זאת כפרידה מתחדשת. ממילא היא מתעצמת ומתעשרת. לכן, אולי, אני כמו גם צופים אחרים, נוטים לעמוד בצד, במקום שממנו הולכים ושבים.

מי שבטוח במה שהוא רואה יהיה ממילא בטוח במה שהוא מצלם, כשם שמי שמאמין במה שהוא זוכר - יאמין באמת ובתוקף של התיעוד ושל הצילום כעדות מהימנה. צלם כזה יחווה את קול הנקישה של הלחיצה על כפתור המצלמה כפסק דין שהכריע לטובת יצירת הקפאה וקיבעון. מעשה של יצירת זהות בין המראה המצולם לבין התוצאה. מי שבטוח בכגון אלה כלל לא יגיע לשאלת החמקמקות של פשר המראות. ממילא הוא יצטרף לאלה המרווים את העולם בצילומים המתעדים בתאוותנות את חוסר הספק.

השאיפה הכה נפוצה להקפיא את המציאות איננה אלא משאלת מוות; תוצאותיה עומדות בניגוד משווע לתום מלא החיות והתקווה שניתנו בשפע לכל בעלי היד הקלה על ההדק. ההקפאה היא נקמת המציאות בבוטחים בה. הקפאה מנסה להחיות מציאות בטכניקה של חניטה – היא סוף פעולת מנגנון ההתבוננות ואינה מבשרת פעולות המשכיות.

צילום עם תכונות של יצור חי

מהבחינות הללו, כשהיא לוחצת על הכפתור של המצלמה, קול הנקישה הוא קול האיחור, קולו של הפספוס ורעש המחיקה. זו לא מחיקה של יש לאין אלא מחיקת משמעות אחת על-ידי המרתה בנדחפת במקומה. הקושי לזכור, ומשם הקושי לתעד, מולידים את תמונת הגעגוע הדינמי, המשתנה תדיר.

זהו געגוע לא במובנו הסנטימנטלי, אלא במובנו התנועתי, בחוסר היכולת להטיל עוגן. כל תמונה שלה היא תוצאה של נוודות אסתטית. התמונה אשר תצטלם באמצעות הלחיצה הספקנית והמאחרת תהיה שונה בזמן ובנראות ובמשמעות מזו שהעין ראתה. כך שגם צילום שהיה יכול להיות ביוגרפי הוא צילום "אחרי ביוגרפי".

המשפחה המלוכדת ביותר איננה אלא פאזל. התמונה המאחרת לא תהיה לגמרי אחרת, היא לא תקנה את ייחודה באמצעות דמיון מפותח ומתפרע, לא באמצעות עיצוב יצירתי ודינמי וגם לא בסיוע איזו אקספרסיה חודרת קרביים. היא תהיה רק מעט אחרת – המעט הכואב. זה יכול להיראות בלתי מורגש. לפעמים זה יכול להיראות תקני. השינוי הקטן, הכמעט אורגני הזה, הוא כמו השינוי שבין זיהוי ודאי לבין מציאת דמיון.

התמונה, אם תורשה לי מידה פואטית של האנשה, היא קצת יותר זקנה מזו שהעין ראתה... כי היא באה מושהית, אחרי הראייה. צערנו, המתחזק מתוך הצילומים, מתחיל בתחושה, הפשוטה לכאורה, שלו הקדימה אנה את הצילום, ולו במעט, היה הטבע הדומם נעשה באמת טבע דומם, ומה שנקטע היה זוכה להיות שלם, ומה שלא מומש יכול היה להירפא, ומה שצולם בטיול ייטען בשמחת מטיילים, והמשפחה תזכה לתעודת הרמוניה. והזרות תהיה לקרבה וגם כוונות הלילה תתבהרנה.

תחת תחושת איחור מתמדת

ובמילים אחרות: להסתכל בצילומים של אנה ים נראה לי כמו להתבונן במראה צדדית של מכונית – כל מה שאתה רואה שם חולף לפעמים לפני שהעניקו לו זיהוי. לפעמים זו ראייה שאחרי הראייה. מראה צדדית איננה זווית ראייה מעניינת, אלא זווית ראייה שמאפשרת טעויות והחמצות. כשאנחנו רואים במראה מכונית הנמצאת במקביל לנו, לרוב היא כבר נעלמה ואנחנו מזהים רק את בבואתה.

אנה יודעת לייצר צילום הנראה כמו הזיהוי המאוחר של המכונית. יש לה יכולת בלתי רגילה לא לנכס לעצמה את המציאות, אפילו לא את המשפחה, אלא רק את הד המציאות וצל המשפחה. היא מגלה יחס בלתי רכושני לאובייקטים המצולמים ובכך היא מאפשרת להם לחלוף או להתחלף.

הופכת את השכחה לעונג

מכאן אפשר גם להבין את האופן שבו היא משתמשת בצילומים קיימים מתוך האלבום המשפחתי. הצילומים אשר התקיימו להם כ-"לא אמנות" מוקפאים בין דפי האלבום המשפחתי, חדורי תחושת אינפורמציה ונאמנים למשימת השימור. במשך כך וכך שנים הם היו ברורים ואמינים ולפתע נקלטו במראה הצדדית של אנה, איבדו את תוקפם העובדתי וזכו ביכולת לאיים על זווית העין שלנו.

הם זכו מחדש לחיים, שזה ההיפך הגמור מחיי נצח. הם חדלו להיות תמונות מזמנים אחרים וחזרו להיות תמונות זמן. הם חדלו להיות תמונות סיאנסיות של העבר ונוסף להן פתיל ושעון מתקתק. מה שחזר לחיים לא יהיה יותר תעודה. מה שלא שייך יותר לבעלת האלבום בוודאי שאיננו שייך לנו. מה שכבר זר לה בוודאי זר גם לצופים. בצילומים של אנה, מקום הופך להיות דרך למקום.

אנה ים מצלמת ואחר כך רואה ובודקת אם הצליחה לצלם שוב את הפריים הלא נכון, הבא, האחר. לכל פריים יש פריים נוסף שעוקב אחריו. מתוך מיקומה ועמידתה המיוחדים כל כך היא מרשה לעצמה כל נושא שמזדמן לה, בהנחה ודאית שהנושא לא ירשה את עצמו. כשהיא מצלמת תמונה שיש בה פוטנציאל לשביעות רצון, נראית התוצאה כאילו שביעות הרצון הייתה כאן זה עתה, אך התפוגגה והשאירה שובל של הטעייה. שובל יפה כשלעצמו, שלא נשאר שובל ולא נשאר יפה כשלעצמו.

התערוכה 22:22 של אנה ים מוצגת עד ה-18.6 בגלריה ברוורמן, רח' השרון 12, תל אביב