תופעה? זוגיות אינסטנט, ל-24 שעות בלבד

ענף המין הזמין ספג מכה קשה. לא עוד לאסוף בחור בבר, להתפרע עליו וללוות אותו לדלת ביתך בסוף הערב. עכשיו הוא רוצה גם קפה ומאפה בבוקר. סינגלית מפוכחת משתפת

כרמל גרוסמןפורסם: 06.05.09 , 12:19

אני חושבת שאני יודעת למה אנחנו לא דור שממהר לחתום על הכתובה ה"כובלת". הסיבה אינה נעוצה בקלות הבלתי נתפסת של סקס מזדמן. היא אינה נעוצה גם בשפע ההיצע. היא גם לא בגלל שאנחנו מאוד עסוקים בהישרדות בעולם המקצועי התובעני, ולא כי הסטנדרט החברתי מאפשר את זה.

כל אלה קובלנות על פארש, סתם חיזוקים חברתיים להצדיק את הבריחה ממסגרת אחת ארוכה ומחייבת. רואים את זה בתחומים שונים ומשונים, שבהם המסגרת המסורתית מפנה מקום לאלטרנטיבה לא פרופורציונלית: הסבה מקצועית בגיל 40, מסעות לגילוי עצמי בשלהי ה-50 ורי-לוקיישנים אקזוטיים של בחורים שגרתיים בחליפות הייטק.

טינה טרנר שואלת What's Love got to do with it - במה קשורה האהבה לכל הסיפור - אז זהו, שהיא הכי קשורה, כבולה ממש.

סקס מזדמן של ימינו הוא רחוק מלהיות סטוץ שיכור בשירותים של ה-TLV בשלהי שנות ה-90. היום, סקס זמין מלווה לא רק במילוי צרכים פיזיים, אלא גם במילוי צרכים רגשיים שנובעים מהיעדר אהבה ארוכת טווח.

בדומה למצב בשאר הענפים שבהם נרמסה אותה מסגרת חברתית על ידי שינויים תפישתיים וחברתיים, גם ענף המין הזמין ספג מכה קשה. לא עוד לאסוף בחור בבר, להתפרע עליו, להוציא עליו את האגרסיות שאמא שלך הביאה לך בארוחת ערב שישי כמה שעות לפני וללוות אותו לדלת ביתך בסוף הערב.

לא עוד.

לא עוד להגיע לבר עם חברות, לשתות לא הרבה אבל להיראות כמו אירי מתנדנד בחג פטריק הקדוש, לנצל את הפגיעוּת המזויפת שאת מפגינה רק כדי להעלות אלייך הביתה טורף זמני, לבלות לילה חסר מעצורים ובסוף לישון לבד, באלכסון, בשקט שלך, בפינה שלך.

זווית גברית:

אז מה אם שכבנו, להשקות עציץ זה אינטימי מדי

יניב כהן

אני מכיר אותה כשבוע, איך קרה שאני מחזיק את המפתח שלה והפכתי להיות אחראי על חבורת קקטוסים ננסיים וסחלבים צמאים? והדואר? מה אני, דוור? אני מרגיש מסונדל רגשית

אז מה אם שכבנו, להשקות עציץ זה אינטימי מדי

לא עוד.

היום הכל אחרת. מין זמין הפך למקלט של כל הנושרים מהמסגרת הפורמלית והמסורתית של מערכות יחסים משמעותיות. ולפיכך הפך אותו מין זמין ואיכותי למפגן מרהיב של זוגיות אינסטנט ל-24 השעות הקרובות, ואפילו פחות.

היום, במקום ללוות את המזדמן לעבר דלתך בסוף הערב, את מוצאת עצמך מדדה בעייפות לעבר המקרר על מנת לבדוק אם בטעות יש לך את הגבינה שהוא הכי אוהב. במקום לנעול אחריו ולשקול לדקה אם להתקלח עכשיו או שבבוקר זה מספיק טוב, את מוצאת עצמך חותכת ירקות לפרוסות ומגישה לגברבר האבירי שיושב בתחתונים על הספה שלך את מיטב תוצרת הארץ, בחיוך מזמין של מארח במסעדה מזרחית אסלית בדרך לגליל.

הוא גורס את כל מיני התרגימא ואת תנובת האדמה

עוד מבט:

אני בן 30, בסך הכל עוד ילד

אשיל בן

לפני דור או שניים, גברים בני 30 חבשו מגבעת ונראו יותר מבוגרים יותר מבני 60 של ימינו. היום זו רק התחלת החיים. כי מה כבר אפשר להספיק עד גיל 30? תיכון, צבא, שנת עבודה בתור מתדלק או מלצר כדי לחסוך כסף לטיול המיתולוגי, טיול בן שנה לדרום-אמריקה או להודו, החלפת חוויות במשך חצי שנה, והנה, כמעט הגענו. ניסיון של אב להיכנס לנעליו של הבן

אני בן 30, בסך הכל עוד ילד

והוא, עלם החמודות, החמוש בבוקסר יוקרתי ובגרביים מימיו כשוער מחליף בהפועל כלום עליון, מחייך אלייך בחיוך מלאה הערכה, שולח את ידו ומכניס את גופך הסחוט תחת חסותו. כך, בפוזה של בעל בית איטלקי משנות ה-50, הוא גורס את כל מיני התרגימא ותנובת האדמה שהכנת לו על צלחת מסוגננת ומידי פעם מלטף את צידי גופך כאות לחיבור המדהים שמתרחש כרגע על ספתך.

והרי לכם, גבירותיי ורבותיי, זוגיות מופלאה. האביר המסופק והשבע מקבל ממך את כל מה שנחסך ממנו בשל היעלמותה המסתורית של מערכת היחסים המסורתית - סקס, הבנה, פינוק והרגשה שהוא מרכז העולם.

ואת? מה את מקבלת?

את מקבלת את המשמעות מעבר לסקס זמין. את כבר משהו מיוחד יותר. את מספיק מוכשרת וטובה כדי להאכיל את המתוק, והבית שלך מספיק נוח לו כדי שיישאר לישון. והוא אכן נשאר, לא לפני שהוא גונב לך את כל השמיכה, מדליק מזגן על חשבונך למרות שאת קופאת מקור, עושה לך כפיות לעשר דקות ואז מסתובב לצד שהוא "מה לעשות מאמי, פשוט רגיל אליו".

לפי חוקי כל הבד-אנד-ברקפסט בפרברי אירופה הקלאסית, הוא כמובן זכאי גם לכוס קפה בבוקר ולאיזו עוגייה קטנה בצד, כי הוא בבוקר לא אוכל, למזלך הרב, וכמובן לעיתון הספורט שלך, כי את בטח לא קוראת אותו.

הפרידה שלכם אחרי הקפה ומאפה מצטיירת לעין הבלתי מזוינת כשגרתית לגמרי. הוא נושק לך קלות, מחבק חזק ואומר שהוא חייב לעוף והוא ידבר איתך אחר כך, כאילו הוא בעלך כבר עשר שנים והוא ממהר לעבודה, הוא כבר יתקשר מהדרך.

נשמע לך מוכר? אם כן, ידידתי היקרה, כנראה גם את נפלת לתרמית הגדולה ביותר שנראתה במחוזותינו זה זמן רב. נפלת קורבן לצורך של אותו ילד מזדקן בן 30 פלוס להרגיש, אפילו ליממה אחת, או פחות, את מה שאבא שלו חי ביומיום כשהיה בגילו.

גם אוכל מהעוגה (שאת אפית), וגם משאיר אותה שלמה

בדרך זו הוא גם אוכל מהעוגה (שאת אפית במו ידייך), וגם משאיר אותה שלמה. זוגיות מחייבת במבצע, ורק ל-24 שעות הקרובות!

גם אני הייתי שם. הרי לא הייתי מעלה בדעתי לתת פרשנות כזאת נוקבת לתופעה שלא חקרתי לעומקה. המקרר שלי היה פתוח כמו סניף של AM:PM. המזגן שלי עבר שעות נוספות, וקניתי עוד כרית למיטה.

מתי היכתה בי התובנה שאני בעצם אם פונדקאית לעוברים בני 30? מתי הבנתי שאני מספקת לא רק את צרכיי הכי אינטימיים, אלא גם את הצורך לאהבה אצל המזדקנים העכשוויים?

התשובה נעוצה במושג דוגי-בג, או בעברית - שקית שאריות.

הוא הושיט ידו לקופסת השניצלים שהכנתי בליל האתמול

אחד האבירים המופלאים שנקלעו לטירתי המכושפת קיבל אף הוא את הטיפול דה-לוקס, שכלל מקלחת ומיטה חמה בסוף הבילוי. הכל הלך חלק, ואפילו בהסכמה, עד שבבוקר אחרי, בזמן כוס הקפה שכלולה במבצע, הוא שאל אותי בקול מתחנחן אם יש משהו לאכול, כי הוא פשוט מת מרעב. כיאה למארחת למופת, הצעתי לו את מרכולתי. ואז, בלי טיפה של בושה, הוא הושיט ידו לקופסת השניצלים שהכנתי בליל האתמול, שלף שקית מהמגירה, והכין לעצמו, גברותי ורבותי, שקית דוגי-בג, טו גו!

כן,כן, עכשיו גם לקחת הביתה! החמוד הרגיש כל כך בטוח בטריטוריה שעליה ריסס (בסמליות) בליל האתמול, עד שפשוט כיבד את עצמו בכל טוב, ואף ארז הביתה את מה שלא הספיק לאכול.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, וגם סגר את המסעדה סופית. או-אז נכנסתי אני לתקופה של מיתון. לא עוד מאכילה את רעבי תל-אביב בטוסטים נמסים בארבע בבוקר, בזמן שהם מאכילים אותי את הלוקש של קשר עמוק מהזן החדש.

אהבה, זה כל הסיפור. אני ושכמותי אוהבת להרגיש חשובות, אז אנחנו מאפשרות. הוא ושכמותו אוהבים להרגיש מטופלים, אז הם נשארים. האהבה בצורתה של היכרות, זוגיות, שכירות משותפת והחלטה למיסוד - גוססת. היא מגיעה רק בגיל בו היא נחוצה, לא בגיל שהיא "מרגישה נכון".

ולנו, קורבנות השיטה החדשה משני צידי המתרס, נשאר רק לקוות שלא איחרנו את הרכבת, ושיום אחד גם אנחנו נאכל את השניצלים - יחד....