דה אימבציל און דה היל

"תשעים־עשר! תשעים־עשר!", צעק לי רוב הדרך למטה בן קדמי, רוכב דאונהיל מהחמישייה המובילה בישראל. הוא רצה לוודא שמשקל הגוף שלי מונח במאוזן על הדוושות, בלי שאצטרך להישען על הכידון. 90 אחוז מהמשקל על הרגליים, רק עשרה אחוז על הכידון. משימה די קלה להבנה, ואפילו ליישום - אם מדובר במישור. אבל נסו את זה במשך כמה שניות על אופניים במדרון של 45 מעלות עם מהמורות ואבנים, ותגלו שהדבר היחיד שאתם מיישמים הוא מלמול חרישי של "שמע ישראל". כן, חצי דקה על המדרון של צוק מנרה הספיקה לי כדי להבין שנחתתי איפה שבדרך כלל נוחתים אחרי שקופצים מעל הפופיק.

נראה קל מאוד מהצד, העסק הזה של הדאונהיל. בטח כשרואים רוכב מנוסה מתעופף מפנייה לפנייה בלי להתחשב במה שקורה על השביל ביניהן. זה גם קרוב אליך, העניין עם האופניים. הרי אתה מכיר את זה מהילדות. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ובכן, האמת היא שזה בכלל לא קשה אם אתה עושה את זה במהירות שנוחה לך. הבעיה מתחילה במהירויות גבוהות יותר, כאלה שאתה לא מורגל או שולט בהן. ועל צוק מנרה אתה מגלה שכל כולך קודש לריסון האופניים ולניסיון למנוע מהם להגיע אל המהירויות הבעייתיות האלה. זאת לא הגזמה: תתעכבו איתי טוב־טוב על הנקודה הזאת, כי אם לא רוצים למות שם על ההר, חייבים להקפיד להשאיר את האופניים במהירות שאפשר להתמודד איתה. חייבים לרסן את הדבר הזה כל הזמן על הבלמים, אחרת מתחילים לטוס.

בתמונה: הטור דה ערס 

כמה זה כבר לטוס, אתם בטח שואלים ומטעימים בסוף "יא קוקסינל". ובכן, פעם אחת שיחרר קדמי את הברקסים לגמרי בזמן שאני נאבקתי להשאיר את האופניים במהירות שפויה. הוא האיץ כאילו היה לו מנוע, ועשר שניות אחר כך כבר לא ראיתי אותו. עכשיו דמיינו את עצמכם טסים 70 קמ"ש על שביל מפותל ומסולע ברוחב 30 ס"מ, כתפיים מתחככות בעצים, צונחים מסלעות שקשה לרדת ברגל ומשנים כיוון אל מקומות שאי אפשר לראות עד שממש נוסעים עליהם. אני הצלחתי רק לדמיין: דמיינתי שברים פתוחים, זעקות שבר וצליל של להבי מסוק חילוץ.

יותר גבוה

בגילי הרבע־מופלג - והשמן, והמעושן - אני ואופניים כבר לא הולכים גלגל בגלגל. בתור ילד חייתי עליהם; פידלתי שעות למרחקים ארוכים, קפצתי מעל רמפות שבניתי מדיקט ומשני צמיגים של מכונית, נסעתי עשרות מטרים על גלגל אחד, טסתי בין אנשים על המדרכות בירידות של כפר סבא ורעננה, שברתי שלדות, קיפלתי מזלגות ועיקמתי גלגלים. התוצאות ניכרות עד היום על המרפקים והברכיים שלי. אבל אז הגיע שיגעון האופנועים, ואופניים הפכו ברגע לדבר הכי לא הגיוני בעולם. הרי אם יש משהו שיסובב במקומך את הגלגלים, אז למה לעזאזל להתאמץ. רק ספורט הדאונהיל (נדמה לי שהתרגום הרשמי הוא "לטוס עם אופניים במדרון כמו מטומטם") המשיך להיראות לי מאוד מעניין, מפני שהוא החליף את המנוע בכוח המשיכה. במילים אחרות וקצת יותר פרקטיות, לא צריך לדווש.

כבר לפני כמה שנים עשיתי ניסיון להסתפח כעיתונאי למירוץ דאונהיל בצוק מנרה. "אתה רוכב דאונהיל?", שאל אותי קול נשי מעברו השני של הקו.

"לא", הודיתי.

"אז אתה לא יכול להשתתף".

"למה?".

"כי אתה תיפצע ואנחנו לא מוכנים לקחת אחריות".

"אבל...".

"חמודי, לא זה לא".

פוסטמה, חשבתי. פוסטמה שהצילה את חיי, הבנתי בסוף המירוץ שדווקא כן אישרו לי להצטרף אליו. מי שעזר לי להבין את עומק החוב שלי להיא מהטלפון, אפילו בלי שהתכוון לזה, הוא אותו בן קדמי מה"תשעים־עשר". קדמי מפעיל בית ספר לרכיבת אופניים שנקרא MTB Mon-Key, והוא הזמין אותי להשתתף בכמה שיעורי בסיס. הסירוב של אותה כלבה עקשנית עדיין היה תקוע לי בראש כשהוא הציע לי ללמוד משהו חדש ואמיץ תוך שעתיים, ואז לקפוץ אל המים הכי עמוקים של הספורט הזה בישראל, שבמקרה באים בצורה של שפיץ מסולע. זאת היתה הצעה די מטורללת, אבל גם סגירת מעגל, אז ברור שקפצתי על ההזדמנות.

"די, אני חייב לעבור, זה כבר טסט שלישי" 

רק במכונית, כמה דקות לפני שנכנסנו לחניון של צוק מנרה, התחלתי להבין מול מה אני עומד. את הצוק הכרתי עד אז ברמה של שלום־שלום; ראיתי אותו עשרות פעמים, וידעתי שיש עליו רכבל שמעליו עובר אחד מכבישי הרכיבה הכי מגניבים שיש לנו כאן. אבל הפעם הוא נראה לי אחרת: דרך העיניים של הדביל שעוד רגע יתגלגל את כולו, הצוק עשה לי קצת רע על הנשמה. פתאום היתה למדרון הזה נוכחות חזקה ומאיימת. ככה זה. רק כשאתה עומד להיכנס בו ראש בראש, אתה נותן להר - לכל הר שעומד לאתגר את השלמות המבנית שלך - את הכבוד המגיע לו. משקיע בו מבט ארוך ובוחן, קולט כמה שהדבר הזה גבוה ותלול. במקרה הזה מדובר ב־850 מטר, עם שני סטים של מצוקים אנכיים שעליהם ארבעה מסלולים באורך שלושה קילומטר. חישוב פשוט אומר שבממוצע, על כל מאה מטר של נסיעה אתה צונח קצת פחות מ־30 מטר. בפועל, על ההר, יש גם קטעים קצרים שבהם אתה נופל למטה יותר מאשר מתקדם קדימה.

כדי להתמודד עם המדרונות הפסיכיים האלה סיפק לי קדמי זוג Trek Fuel EX 8 - עקרונית אופני שבילים, אבל כאלה שמסוגלים לספוג גם דאונהיל. מדובר במכונה מהונדסת למשעי עם שלדת אלומיניום, מתלי אוויר מלפנים ומאחור, ובלמי דיסק עם קליפר הידראולי. בקיצור, יש שם מכלולים שעולים יותר מהמכלולים המקבילים על האופנוע המזדקן שלי.

ניסיתי את האופניים במגרש החניה בתחתית המצוק. קדמי הנחיל לי כמה עקרונות בסיסיים, שלא אפרט כאן מטעמי שזה לא מעניין אתכם. רק אציין שנהניתי בטירוף להיזכר בכל הטריקים הישנים וללמוד כמה וכמה חדשים, ושתוך זמן קצר הצליח קדמי לשתול לי בראש כמה דברים שהשאירו אותי על הגלגלים בתנאי הרכיבה הכי קיצוניים שיצא לי לחוות - מה שלא מנע ממני להתנשף כמו כלב באותו בוקר, מתחת לרכבל של מנרה. יא אללה, איך אני שונא לדווש.

"אז אתה תשבור את הרגל בערך שמה"

רגע לפני שעלינו על הרכבל החתימה אותנו האחראית במקום על טופס שחרור מאחריות. "הנהלת האתר אינה מעודדת בשום אופן רכיבה על אופניים בשבילי צוק מנרה", נכתב שם, אבל לא בטוח שבדיוק במילים האלה. באותם רגעים הייתי עסוק פחות בניסוח ויותר במשמעות.

יותר מהר

מחוץ ובעיקר מתחת לקרון הרכבל נפרסה כל האמת המלחיצה. כמו פרומו מערוץ אקסטרים היה אפשר לראות את התוואי ואת האבנים, את הזוויות ואת שלל הפוטנציאלים לעוף לאלף עזאזלים ולא להפסיק להתגלגל עד קריית שמונה, שתקועה כמה מאות מטרים למטה. מנקודת המבט הייחודית הזאת, אין פלא שצוק מנרה נחשב למֶכה של הדאונהיל בישראל. הוא מגולל בתוכו את כל האמנות המטורפת הזאת של שליטה במדרון; יש בו מגוון של סוגי קרקע ומהירויות, וזה גם מה שכל כך מסוכן בו. קל מאוד להרגיש גבר בקטע מסוים, ובמשנהו למצוא את עצמך מחבק עץ בגלל שהשביל נעלם לך מתחת לגלגלים. יש כאן ארבעה מסלולים שנבדלים ביניהם ברמת הקושי, והם קבעו כבר פעמיים מיהו אלוף ישראל בספורט הקמיקזה הזה.

בערך בחצי הדרך למעלה מצביע קדמי על מדרון תלול שאותו חוצה מצוק בגובה שלושה או ארבעה מטרים, ואומר "את הדרופ הזה ירדנו כמה פעמים". אני מסתכל שוב על מה שמתחתי, מנסה למצוא את השביל ולהבין איפה עובר התוואי שהוא מדבר עליו, ובסוף מבין שהקוקוריקו הזה הוא חלק מקומץ המתאבדים שמסוגלים לטוס במורד מנרה גם בלי קשר לשבילים. וזה מדאיג. זה גורם לך לחשוב מה בעצם באת לעשות כאן היום. עד כמה זה חכם. האם זה אפשרי בכלל. האם כיבית את הבוילר.

"גדול, גם ג'וב בקק"ל וגם רכב מהעבודה"

מעצם זה שאתם קוראים עכשיו כתבה מאת א' פנגס ולא מסגרת שחורה וקטנה על א' פנגס, ברור שהתשובה חיובית. אבל השאלה האמיתית היא אפשרי באיזה אופן - על התחת עם דופק בשמיים וזיעה קרה, או על הגלגלים בטכניקה מלאת חן? בסטייל או כמו דפקט? כי האמת, כל הסיכויים היו לכיוון הדפקט. ניסיון לתקל את צוק מנרה בתור התנסות דאונהיל ראשונה שקול לניסיון להשתתף בתחרות טיפוס גבעה יום אחרי שלמדת לרכב על אופנוע. ואגב לרכב, הנה משהו שישים את הסיפור בפרופורציה: במקום כמו מנרה, בידיים וברגליים הנכונות, אופני דאונהיל טובים ייעלמו לאופנוע שטח בין העצים עוד לפני שהספקת להגיד "פריילוף". וכן, אני יודע איך זז אופנוע שטח. גם ברמה העולמית. אבל כשראיתי איך אופניים יכולים לזוז, הבנתי שבדאונהיל אין לאופנוע מה לחפש לידם.

נכנסנו לסינגל להולכי רגל שיורד את המצוק, וכבר במטרים הראשונים יכולתי להרגיש את העומס על הידיים. איזה תשעים־עשר ואיזה נעליים: כדי להגיע למצב של כידון ללא עומס, היו רגעים שהגלגל האחורי החשוף ועטור הקוביות כמעט ניסר לי את התחת. חשבתי שבהמשך הדרך נגיע לאיזה קטע שבו אוכל לשחרר את הבלמים ולחוות באמת את המהירות, אבל בכל פעם שניסיתי מצאתי את עצמי מהדק את המנופים בחזרה ומנסה להחזיר את העניינים לשליטה. לא שהייתי כזה גרוע - דווקא הסתדרתי לא רע - אבל מדובר בזוויות שיש להן פוטנציאל להביא את האופניים למהירות של כמעט 100 קמ"ש תוך לא יותר מכמה שניות. ובתנאים המדוברים, זאת לא מהירות שאני יודע מה לעשות בה. לעזאזל, אני אפילו לא מספיק לקרוא את השטח והנה הפנייה הבאה מתנפלת עלי כמו משוגעת.

קדמי נתן ברקס מדי פעם והזהיר אותי מקטעים בעייתיים - כאלה שאחריהם ממש שאלתי אותו בקול רם אם הוא מצליח לרכב בהם באופן שוטף, עם רגליים על האופניים וכל זה. הוא הסתכל עלי קצת מוזר. באחת הפעמים הוא אשכרה חיכה לי, וכשהגעתי פקד "רד מהאופניים". השביל התעקל שמאלה אל מאחורי קיר סלע, ולא הצלחתי להבין מה הסיפור הגדול. שלושה מטרים מאוחר יותר מצאתי את עצמי עומד על סף בור אבן בעומק של איש גבוה. אם הייתי מגיע לכאן ברכיבה, אפילו איטית, הגלגל הקדמי היה נופל פנימה ואני הייתי מנפץ את הפרצוף על סלע אנכי. קסדת השטח של האופנוע לא היתה עוזרת בכלום. בערך בנקודה הזאת התחילה לחלחל אלי ההכרה שהפוסטמה הסרבנית ההיא מהטלפון לא היתה פוסטמה כלל ועיקר.

בכל המקומות שיכולתי לדמיין את חיי מסתיימים בהם, או סתם מתנהלים טרמינלית על כיסא גלגלים, קדמי פשוט עף. ריחף. אם מעולם לא ראיתם רוכב דאונהיל ברמה תחרותית, אין דרך טובה יותר לתאר את מה שהוא מסוגל לעשות: פשוט דמיינו את המראה של אופניים טסים במדרון ותחשבו על המושג "לא הגיוני". כי זה מה שזה. לא הגיוני בעליל. לא הגיוני לרכב עשרות קמ"שים, ליפול דרופ של ארבעה מטרים לשביל חלקלק מגשם שאי אפשר אפילו ללכת עליו, ואז להספיק לבלום ולפנות בקצב שמדביק לך את המוח לצד של הגולגולת.

כשאני חושב על זה, מה שבאמת נשאר בראש זה לא המראות אלא הצלילים. קשה להבין איך כלי קל ושקט כמו אופניים יכול להרעיד לך את האדמה מתחת לרגליים כשהוא עובר לידך; כשבן קדמי רוכב על הסינגלים של מנרה, כל מה שאפשר לשמוע זה את צליל השרשרת, אבנים נגרסות, ומכות ועיוותים של הגומי על הגלגלים. שוב, לא הגיוני: כלי שנשמע כמו זר מיטלטל של מזלגות, ובכל זאת יכול לייצר מהירויות של סכנת חיים. אבל ככה זה.

יותר חלק

בסופו של יום, ובזכות ההדרכה הטובה וההשגחה הצמודה של קדמי, שרדתי את המדרון הפסיכי של צוק מנרה. להוציא שלושה או ארבעה קטעים קצרים שבהם הלכתי ברגל, ממש רכבתי. לא יודע אם בסטייל, אבל רכבתי.

ברבע האחרון התחיל לרדת גשם, והשביל הפך לקרם שמנוני. הנפילה היחידה שלי באה ברגע שירדתי מהאופניים כדי לעקוף איזה דרופ מטורלל: סוליות הנעליים שלי פשוט החליקו על הקרם הרטוב, ומצאתי את עצמי גולש כמה מטרים טובים על התחת לפני שהצלחתי לעצור את הפיאסקו המביך הזה. אחר כך התברר שזה חלק מהמסלול הקשה יותר, שקדמי בחר בו בהחלטה של רגע כדי לקצר את המרחק שנעשה בגשם. אז כן, יש לי תירוצים. ולא, אל תרכבו שם בפעם הראשונה לבד. קחו מדריך. ותהיו נחמדים לפוסטמה.