שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מפגש פסגה

    "המפגש" של אן אנרייט, שזכה בפרס הבוקר ב-2007, ויוצא עתה לאור בעברית, מספר את סיפורה של ורוניקה, שבעקבות מות אחיה ליאם יוצאת למסע גילוי. הנה קטע מתוכו

    אן אנרייט נולדה בדבלין ב-1962. היא פרסמה עד כה קובץ סיפורים אחד, שלושה רומנים וספר עיון על אמהות. בעבר עבדה ברדיו ה-BBC והיום היא מפרסמת רשימות בעיתונים וכתבי עת. הרומן "המפגש" זכה בפרס הבוקר ל-2007, ומספר את סיפורה של ורוניקה, שיוצאת למסע בעקבות מות אחיה ליאם, כדי להבין מה ואיך השתבש במשפחה שלה, ובחייה שלה

     

    יש ימים שאיני זוכרת את אמי. אני מסתכלת בַּתצלום שלה, והיא חומקת ממני. או שאני פוגשת אותה ביום ראשון, אחרי ארוחת-הצהריים, ואנחנו מבלות אחר-צהריים נעים, וכשאני הולכת, אני מוצאת שהיא ניגרה דרכי כמו מים."להתראות", היא אומרת וכבר מתחילה לדהות. "להתראות, ילדתי היקרה", והיא מגישה את פניה הקשישות והרכות מַעלה, לנשיקה.

     

    הוא עדיין מעורר בי זעם נורא. האופן שבו היא כמו נעלמת כשאני נפנית ממנה, וכשאני מסתכלת אני רואה רק את קווי המִתאר. אני חושבת שאם אי-פעם תקנה מעיל אחר, אחלוף על-פניה ברחוב מבלי להיעצר. אילו היתה אמי מבצעת פשע, לא היו עדים – היא השִׁכחה בהתגלמותה.

     

    "איפה הארנק שלי?" נהגה לומר כשהיינו ילדים – או, במקרים אחרים, המפתחות שלה, המשקפיים.

    ואותו "מישהו ראה את הארנק שלי?" הפך, למשך השניות המעטות הללו, כמעט לנוֹכחוּת, כשהלכה מן ההוֹל לסלון, למטבח, ובחזרה. ואפילו אז לא הסתכלנו בה, אלא בכל מקום אחר: היא היתה הפרעה מאחורינו, מין אשמה קיבוצית, כשכולנו חיפשנו בחדר וידענו שעינינו יפסחו על הארנק, שהיה חום ושמן, יפסחו עליו אפילו אם הוא בבירור כאן. ואז היתה בִּיאָה מוצאת אותו. תמיד יש ילד אחד שמסוגל – לא רק להביט אלא גם לראות. הילד השקט. "תודה. יקירה".

     

    למען האמת, אמי היא אדם מטושטש כל-כך, שייתכן שאינה יכולה לראות אפילו את עצמה. ייתכן שהיא עוקבת בקצות אצבעותיה אחר שורה של נערות בתצלום ישן ואינה יכולה להחליט מי היא-עצמה מביניהן. ומכל ילדיה, אני זו שהכי דומה לאִמהּ, לסבתי עדה. זה בטח מבלבל.

     

    "אה, שלום", אמרה בפותחה את דלת הכניסה בַּיום שנודע לי על לִיאָם. "שלום. יקירה". היא היתה יכולה לומר אותו דבר עצמו גם לַחתולה.

    "היכנסי. היכנסי", והיא נשארת לעמוד בפתח, ולא זזה כדי לתת לי לעבור.

    היא כמובן יודעת מי אני, רק השם שלי חומק ממנה. עיניה צולפות מצד אל צד בשעה שהיא מוחקת שם אחר שם מן הרשימה שלה.

     

    "שלום, אמא", אני אומרת, רק כדי לתת לה רמז. ואני מפלסת לי דרך אל מעֵבר לה, לַהוֹל.

    הבית מכיר אותי. תמיד קטן ממה שהיה צריך להיות; הקירות נעשים קרובים ומסובכים יותר מאלו שאת זוכרת. המקום תמיד קטן מדי.

    מאחורי פותחת אמי את דלת הסלון.

    "תרצי משהו? כוס תה?"

    אבל איני רוצה להיכנס לסלון. אני לא אורחת. זה גם הבית שלי. הייתי בתוכו כשגדל; כשפינת-האוכל נמחצה אל המטבח, כשהמטבח בלע את החצר האחורית. בַּמקום הזה עדיין מתרחשים חלומותי.

     

    אנרייט וספרה אחרי הזכייה ב"בוקר" (צילום: יחסי ציבור)

     

    ולא שאי-פעם אחזור לגור כאן. המקום הוא כולו הַרחבות ולא בית. אפילו לכוך שליד דלת המטבח יש עוד דלת, בגבו, כך שצריכים להיאבק במעילים ובשואבי-אבק כדי להגיע לשירותים של הקומה התחתונה. לפעמים אני חושבת שאי-אפשר למכור את המקום הזה אלא בתור מגרש. ליישר ולהתחיל מחדש.

     

    המטבח עדיין מדיף אותו ריח – הוא מכה בי בבסיס הקודקוד, עמום מאוד ודוחה, מתחת לצבע הצהבהב הטרי. ארונות-מטבח מלאים בסדינים ישנים; משהו מבושל ומאובק נדבק לבידוד שסביב הכף-החשמלית; הכיסא שאבי נהג לשבת עליו, שזרועותיו מבריקות וקרות בשיירים אנושיים של שנים רבות. הריח גורם לי להשתנק קצת, ואז אני כבר לא יכולה להריח אותו. הוא פשוט ישנו. הוא הריח שלנו.

     

    אני ניגשת למשטח הרחוק ולוקחת את הקומקום, אבל כשאני פונה למלא אותו, לוכד חֵפת המעיל שלי את הברז והשרוול מתמלא מים. אני מנערת את כף היד, ואחר-כך את הזרוע, וכשהקומקום כבר מלא ומחובר לשקע, אני פושטת את המעיל, הופכת את השרוול הרטוב על צדו הפנימי וחובטת אותו באוויר.

     

    אמי מביטה במחזה המשונה הזה, כאילו הוא מזכיר לה משהו. אחר-כך היא מתחילה להתקדם אל מאגר הכדורים שלה, צלוחית על המשטח הקרוב. היא לוקחת אותם זה אחר זה בהיסח-דעת רפוס של הלשון. מרימה את סנטרה ובולעת אותם בלי מים, בעוד אני משפשפת את זרועי הרטובה בכף ידי ואז מעבירה את היד הלחה בשערי.

     

    גלולה אחרונה, ירוקה, נכנסת אל פיה, והיא נעשית רגועה, מתַפעלת את גרונה, מביטה רגע החוצה דרך החלון. ואז היא מסתובבת אלי, ברישול.

    "מה שלומך. יקירה?"

    "וֶרוֹניקה!" מתחשק לי לצעוק אליה. "נתת לי את השם וֶרוֹניקה!"

     

    לוּ רק היתה הופכת לנראֵית, אני חושבת. או-אז הייתי יכולה לאחוז בה ולהטביע עליה את האמת של המצב, את החומרה של מה שעשתה. אבל היא נשארת מעורפלת, לא-פגיעה, נאהבת יותר מדי.

    באתי לספר לה שמצאו את ליאם.

    "את בסדר?"

    "אוּי, אמא".

     

    בפעם האחרונה שבכיתי במטבח הזה הייתי בת שבע-עשרה, גיל מבוגר בשביל לבכות, אם כי אולי לא במשפחה שלנו, שבה נראָה כל אחד בבת-אחת בכל גיל. אני גורפת את אַמַת-היד הרטובה לאורך השולחן מעץ האורן הצהוב, בעל הברק הפלסטיקי העכור. מסובבת את פני אליה ומכינה אותן לאמירת הדבר הטקסי (ומבחינה שיש בכך גם סוג של עליצות מרושעת), אבל – "וֶרוניקה!" היא אומרת פתאום, והיא זזה, כמעט רצה, אל הקומקום. היא מניחה את ידה על ידית הבקליט כשמתעבות הבועות כנגד הכרום, והיא מרימה אותו, עדיין מחובר לחשמל, ומתיזה מעט מים לתֵּיון, לחמם אותו.

    הוא אפילו לא חיבב אותה.

     

    יש חתך בקיר, למעלה ליד הדלת, מהסכין שליאם זרק על אמא שלנו וכולם צחקו וצרחו עליו. הוא שָׁם בין כל הגומות והסימנים האלמוניים. מפורסם. החור שליאם עשה, אחרי שאמי התכופפה ולפני שכולם התחילו לשאוג.

    מה היא יכלה לומר לו? איזו פרובוקציה היא יכלה לעשות לו – האשה המתוקה הזאת? ואֶרנֶסט, או מוֹסי, אחד ממשליטי-הסדר, נאבקו אתו אז להוציא אותו החוצה דרך הדלת האחורית, והלאה אל הדשא כדי לבעוט בו. גם על כך צחקנו.

     

    ואחי האבוד, ליאם, צחק: זורק הסכין, מי שנבעט, צחק גם הוא, ותפס את הקרסול של אחיו הגדול להפיל אותו לדשא. גם אני - גם אני צחקתי, כפי שאני זוכרת. אמי מקרקרת קצת לַמַראֶה וחוזרת לעיסוקיה. אחותי מִידְג' מרימה את הסכין ומנפנפת בה אל מחוץ לחלון לנוכַח הבנים הנלחמים, ואז היא קולעת אותה ישר לכיור המלא כלים. לכל הפחות מבלים בנעימים במשפחה שלנו.

     

    אמי מניחה עכשיו את המכסה על התֵּיון ומסתכלת בי.

    אני ערבוביה רועדת ממותן עד ברך. יש חום נוראי בקְרָבַי, איזה רפיון שגורם לי לרצות לנעוץ את אגרופי בין ירֵכַי. זאת הרגשה מביכה – אי-שם בין שלשול לבין סקס – העצבות הזאת, הכמעט גֶניטלית.

     

    הפעם האחרונה ההיא שבכיתי כאן היתה ודאי בגלל איזה חבר. דמעות משפחתיות רגילות לא נחשבו במטבח הזה; הן היו רק חלק מהרעש הכללי. הדבר החשוב היחיד היה, הוא צילצל, או, הוא לא צילצל. איזה אסון. משהו מהסוג שיגרום לָך לטפס על הקירות אחרי חמישה בקבוקי סיידר אלכוהולי. הוא עזב אותי. התקפלות, אחיזה בסרעפת; יִיבוב והשתנקות. הוא אפילו לא התקשר כדי לקחת בחזרה את הצעיף שלו. הבחור בעל עיני הטורקיז.

     

    כי אנחנו, בני משפחת הֶגַרטִי, כמדומה גם מאהבים גדולים. כולנו אנשים של עין-אל-עין וזיונים חפוזים, ואף-פעם, אף-פעם, לא מַרפִּים. חוץ מאלו שכלל אינם מסוגלים לאהוב. שגם הם רוּבֵּנו, במידת-מה. רוּבֵּנו.

    "זה בנוגע לליאם", אני אומרת.

    "ליאם?" היא אומרת. "ליאם?"

     

    לאמא שלי היו שנים-עשר ילדים, וכפי שסיפרה לי ביום קשה אחד – גם שבע הפלות טבעיות. החורים בראש שלה אינם באשמתה. ובכל-זאת, אף-פעם לא סלחתי לה על שום דבר מכל זה. אני פשוט לא מסוגלת.

     

    לא סלחתי לה על אחותי מרגרט, שקראנו לה מִידְג' – עד שמתה בת ארבעים-ושתיים מסרטן הלבלב. אני לא סולחת לה על אחותי התועה, היפה, בִּיאָה. אני לא סולחת לה על אחי הבכור אֶרנֶסט, שהיה כומר בפֶּרוּ, עד שהפך לכומר-לשעבר בפֶּרוּ. אני לא סולחת לה על אחי סטיבי, שהוא מלאך קטן בשמיים. אני לא סולחת לה על כל הרשימה המייגעת של מידג', בִּיאָה, אֶרנֶסט, סטיבי, איטה, מוֹסי, ליאם, וֶרוניקה, קיטי, אליס, והתאומים אייבור וגֶ'ם.

     


    אלון לבנטל

    שמות כל-כך אֶפִּיים היא נתנה לנו – לא שום ג'ימי, ג'וֹ או מִיק שלכם. ההפלות מן-הסתם זכו למספרים, כגון '1962' או ,'1964' אם כי אולי גם להן נתנה שמות בלבה (סְרִין, אַפְריק, מוֹג). אני לא סולחת לה גם על הילדים המתים האלה. ושאפילו לא ניהלה רישום באיזו מחברת, שיהיה אפשר לומר למי מאיתנו היה מה, מתי, ואיזה זריקות חיסון קיבלנו.

     

    האם אני האשה היחידה באירלנד שעודה בסיכון לשיתוק-ילדים? אף-אחד לא יודע. ואני לא סולחת על הַעבָרות הבגדים האינסופיות, ועל הצעצועים המועטים, ועל מידג' שהיתה מכה אותנו כי אמא שלי היתה יותר מדי עדינה, עסוקה, נעדרת, או בהיריון. אמי האהובה. ילדה חסרת-גיל שלי.

     

    אבל לא. בהֶקשר הזה אני לא סולחת לה על הסקס. על הטמטום של ההזדיינויות בלי סוף. פְּרוּזָה ועיוורת. תוצאות, אמא, תוצאות."ליאם", אני אומרת בתקיפות. והמהומה במטבח שוככת כשאני ממלאת את חובתי, שהיא לספר לאדם אחד על אדם אחר, למסור את הפרטים המעטים והקפדניים של הסוף.

     

    "לצערי הוא מת, אמא".

    "אiי", היא אומרת. ממש מה שציפיתי שתאמר. בדיוק הצליל שידעתי שיֵצא מפיה.

    "איפה?" היא אומרת.

    "באנגליה, אמא. איפה שהוא היה. מצאו אותו בברייטון".

    "לְמה את מתכוונת?" היא אומרת. "לְמה את מתכוונת 'ברייטון'?"

    "ברייטון באנגליה, אמא. עיר בדרום אנגליה. לא רחוקה מלונדון".

    ואז היא מכה אותי.

     

    אני לא חושבת שהיכתה אותי אי-פעם קודם. מאוחר יותר אני מנסה להיזכר, אבל אני באמת חושבת שהשאירה את ההכאה לאחרים. כמובן מידג', שתמיד ניגבה משהו, וכשעברתְּ היתה מטיחה את הסמרטוט בפנייך, או בצווארך, או באחורי רגלייך, והריח של הדבר הזה, תמיד חשבתי, גרוע מהצריבה. וגם מוֹסי, שהיה פסיכי. וארנסט, שהיה טיפוס של כף יד שטוחה, מתחשבת. ככל שירדת בטור איבדו המכות מסמכותן ונקלשו, אף שלי-עצמי היה שמץ שלב עם אליס ועם התאומים אַייבור-וגֶ'ם.

     

    אבל יד אחת של אמא שלי נחה עכשיו על השולחן, והיא נפנית פתאום עם האחרת כדי להחטיף לי בצד הראש. לא חזק מאוד. לא חזק בכלל. ואז היא מסתובבת בחזרה, להיאחז במשטח, ומשתהה כך, תלויה בין המשטח לבין השולחן, וראשה שוקע לעומקה של מוּטַת זרועותיה. זמן-מה היא שקטה, ואז יוצא ממנה צליל נורא. חרישי מאוד. דומה שהוא מרים את גבה מַעלָה. היא זוקפת את ראשה ופונה אלי ואני יכולה לראות את פניה; את הבעתן ברגע זה, ואיך לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

     

    אל תספרו לאמא. זו היתה המַנטרה של ילדותנו, או אחת מהן. אל תספרו לאמא. בעיקר מפי מידג', אבל גם מפיו של כל אחד מן היותר בוגרים. כשמשהו נשבר או נשפך, כשבִּיאָה לא חזרה הביתה, או מוֹסי עלה לגור בעליית-הגג, או ליאם שפך חומצה, או אליס קיימה יחסים, או קיטי דיממה בדליים על תלבושת בית-הספר החדשה שלה, או כשהיו הודעות טלפון, כמה שלא היו, על איחורים, הסתבכויות, בעיות עם כסף לאוטובוס, למונית, ופעם, אסון נורא, הלילה של ליאם במעצר.

     

    אף-אחת מן ההודעות לא נמסרה: ההתייעצות המתלחששת בהוֹל, אל תספרו לאמא, כי "אמא" – מה? תתפוגג? "אמא תדאג". דבר שלי נראה בסדר גמור. אחרי הכל, המשפחה הזאת היא מעשה-ידיה. כולה יצאה אחד-אחד ובכאב – מתוכה. ואבא שלי אמר את זה יותר מכל אחד אחר, בשקט, באבירות, אין צורך לספר לאמא שלכם עכשיו, כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאות שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת.

     

    אחרי שאמא שלי שולחת יד ומכה אותי, לראשונה, כשהיא בת שבעים, לעומת השלושים-ותשע שלי, המוח שלי גועש, כמעט מתפוצץ, מאי-הצדק שבכל זה. אני חושבת שאמות מאי-צדק; אני חושבת שהדבר ייכתב בתעודת-הפטירה שלי. קודם-כל, שהחובה הזאת צריכה להתגלגל אלי – מפני שאני כמובן השקולה. יש לי מכונית, חשבון-טלפון מסביר-פנים. יש לי בנות שאינן צריכות לריב מי תלבש את התחתונים של האחרת בבוקר, לפני בית-הספר.

     

     

     

    אז אני זו שצריכה לנהוג אל אמא ולצלצל בדלת ולהתמקם מן העֵבר האחר של שולחן-המטבח בעמדה נוחה לקבלת מכה. ולא שזכיתי בדברים האלה במקרה – בעל, מכונית, חשבון-טלפון, יְלָדוֹת. אז אני זועמת על כל אחד ואחד מאחי ומאחיותי, כולל סטיבי, שמת מזמן, ומידג', שמתה לאחרונה, ואני רותחת על ליאם שמת גם הוא בדיוק עכשיו, כשאני זקוקה לו יותר מאי-פעם.

     

    אני מחוץ לעצמי, מילולית. אני כועסת עד כדי כך שיש לי מבט שני על המטבח, מבט גבוה שמסתכל למטה: אני עם שרוול רטוב אחד, מגולגל למעלה, אמת-ידי החשופה נחה פרקדן על השולחן, ובצד האחר של השולחן, אמא שלי, בתנוחת צליבה, וראשה מידלדל מן המשולש הלבן הקטן של צווארה החשוף. זה המקום שליאם נמצא בו. כאן למעלה. אני חשה בו כמו צעקה בחדר. זה מה שהוא רואה; זרועי העירומה, אִמֵנו משחקת באווירון בין המשטח לבין השולחן. טסה נמוך.

     

    "אמא".

    הצליל ממשיך לצאת ממנה. אני מרימה את זרועי.

    "אמא".

     

    אין לה מושג כמה נעשָׂה למענה בששת הימים מאז הודעת הטלפון הראשונה מבריטניה. כל זה נחסך ממנה: קיטי שמתרוצצת בלונדון, ואני בדבלין, אחר תיעודי שיניים; גובהו, וצבע שערו, והקעקוע על כתפו הימנית. דבר מכל זה לא חזרו וקראו באוזניה כפי שקראה באוזני הבוקר השוטרת הנחמדה מאוד של הרפובליקה האירית, שהתדפקה על דלתי; כי אני אהבתי אותו הכי הרבה. לבי-לבי לשוטרות – הן עוסקות רק בקרובי-משפחה, וזונות, וכוסות-תה.

     

    רוק ניגר עכשיו מן השפה התחתונה של אמי, בגושים ובחוטים. פיה מוסיף להיפער. היא מנסה שוב ושוב לסגור אותו, אבל שפתיה מסרבות להישאר סגורות, והיא אומרת, "גָה, גָה".

     

    אני מוכרחה לגשת ולגעת בה. אני מוכרחה לאחוז בכתפיה ולהקים אותה משם בעדינות. אני אלחץ את זרועותיה מַטה, בחזרה אל צידיה, כשאדחף אותה ואנחֶה אותה אל כיסא ואשים סוכר בכוס התה שלה אפילו שהיא שותה בלי סוכר. את כל זה אעשה מתוך ציות לְעַצבוּת שהיא ביולוגית, אידיוטית, חסרת-זמן.

     

    היא היתה בוכה באותה מידה על אַייבור, פחות על מוֹסי, יותר על ארנסט, וכמו כולנו היתה ממאנת להינחם על גֶ'ם המקסים. היתה בוכה, ולא חשוב איזה בן זה היה. עולה בדעתי שמשהו כאן לא בסדר, כי אני מי שאיבדה משהו חסר-תחליף. לה יש המון אחרים.

     

    אחד-עשר חודשים הפרידו ביני לבין ליאם. כולנו יצאנו מתוכה אוחזים זה בעקבו של זה – אחד אחרי האחר כמו באונס קבוצתי, מהירים כבגידה. לפעמים אני חושבת שבין ליאם לביני היתה חפיפה שם בִּפנים, והוא פשוט יצא קודם לחכות לי בחוץ. "את בסדר, אמא? תשתי כוס תה?"

     

    היא נועצת בי את עיניה: זערורית, בכיסא הגדול. נותנת בי מבט רוגז וראשה נמשך פתאום הצידה.

    והדבר נוחת עלי כמו קללה. מי אני שאגע בחומרים של אהבת אם, ואטפל בהם ואסלק אותם? אני וֶרוניקה הֶגַרטִי. עומדת ליד הכיור בתלבושת בית-ספר; אולי בת חמש-עשרה, שש-עשרה; בוכה בגלל חבר שעזב אותי, ומנחמת אותי אשה שאינה יכולה בשום אופן לזכור את שמי. אני וֶרוניקה הֶגַרטִי, בת שלושים-ותשע, שופכת כפיות סוכר לתוך כוס תה בשביל האשה הכי נחמדה בדבלין, שבדיוק קיבלה חדשות נוראות.

    "אני רק הולכת לטלפן לגברת קְלוּני".

     

    "לטלפן אליה?" היא אומרת. "לטלפן אליה?" כי גברת קְלוּני גרה ממש בבית הסמוך.

    "כן, אמא", ופתאום היא נזכרת שהבן שלה מת. היא בודקת שוב לוודא שזה נכון, ואני מהנהנת בראשי במין צורה מזויפת. לא פלא שאינה מאמינה לי. אני בקושי מאמינה בכך בעצמי.

     

    מתוך "המפגש" מאת אן אנרייט. מאנגלית: נגה אלבלך ומנחם פרי. הספריה החדשה, 263 עמודים

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המפגש. עכשיו בעברית
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים