שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ולמה "סטארטרק" כל כך כן מגניב
    מבקר הקולנוע שלנו, יצא נורא מבסוט מהסרט החדש. רק קחו בחשבון שמדובר בגבר שעדיין משחק עם חלליות

    בהנחה שכבר קראתם את הכתבה של גורן והגעתם הנה בעקבות ה־ר' מסגרת, בואו נסגור קודם פינה חשובה: לא, ב"סטארטרק" של ג'יי.ג'יי אברמס אין "אלמנטים לא סטאר טרקיים" מהסוג שמר אליסון אולי היה רוצה לראות. אבל יש בו אלמנט אחד שמנקודת המבט שלי הוא הכי לא־טרקי שיש: פאן. פאן טהור. הקטע הזה של לשבת מול מסך גדול עם חיוך גדול. קטע שמעולם לא קרה לי בשום גירסה קולנועית או אחרת של "מסע בין כוכבים" עד עכשיו.

     

    כמו שגורן כבר הדליפה לכם, אברמס מתחיל את הסרט של עם שני הילדים שיהפכו פעם לקפטן וליד ימינו מחודד האוזניים. שזאת הברקה בפני עצמה, כי ג'יימס קירק הוא פתאום מין ג'יימס דין עתידני בהתהוות - כולל וריאציה סופר־מגניבה על נושא אופנוע - ואילו ספוק הוא חננה שסופג עלבונות מצד חבריו לספסל הלימודים הוולקאני, שזאת הברקה בתוך הברקה, כי היא פונה ישירות לקהל היעד למוד הוודג'י. אבל זה רק הספתח; המאסה הקריטית של הסרט מתרחשת כשקירק וספוק הם צוערי חלל - כבר לא ילדים, עדיין לא מקבלי החלטות. הקטליזטור העלילתי העיקרי הוא ברנש רומולאני בשם נרו (אריק באנה, שנראה כמי שנהנה אפילו יותר ממני), האחראי הישיר למותו של אבא קירק - מי שהיה קפטן ספינת צי בעצמו - וגם לאיום ישיר על כוכב הבית של ספוק. ותסתפקו בזה, בסדר? בכל הנוגע למידע מוקדם על הסרט הזה, יותר זה פחות.


    "אני רוצה להרגיש אותך בתוכי"

     

    חוץ משאלה מסוימת לגבי מה שקורה בראשו ובליבו של ספוק, אני לא מזהה ב"סטארטרק" שום דבר שיגרום למעריצים המושבעים שלה לזעוק חמס. וזה יפה, כי אברמס - במקרה הזה הבמאי והמפיק והבוס באופן כללי, במקרה קודם המפיק של "קלוברפילד" ובמקרה קודם מצער גם של "אבודים" - הצליח איכשהו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם לעשות את המסע־בין־כוכבים המגניב הראשון, וגם להשאיר את ההתרחשויות בגבולות הגזרה המקובלים של הפרנצ'ייז הנצחי הזה.

     

    כדי שתבינו מאיפה אני בא, עלי להבהיר שבאופן עקרוני אני מת על מדע בדיוני, ולא סובל את סרטי "מסע בין כוכבים". גם מפני שהם פשוט לא כיפיים - ולא יכולים להיות כיפיים, כי מה כבר כיף בלראות חבורה של מג"בניקים אינטר־גלקטיים - וגם מפני שהם אפילו לא מנסים לעבוד ברמה הרגשית. למעט "נקמתו של קאן", השני בסדרה, כל הסרטים האלה הם מונעי־סיפור ולא מונעי־דמויות. אברמס, בפשטות מפליאה, פתר את שתי הבעיות במכה אחת: ראשית, בגלל שספוק וקירק (וסקוטי וצ'כוב ובונז, וכל שאר החבר'ה) הם עדיין לא ממש סדירניקים, הם עושים בחירות שחיילים טובים אולי לא היו עושים - וזה מה שפותח את החריץ שדרכו נכנס הכיף. ושנית, בגלל ששלוש הדמויות הראשיות - ספוק, קירק ונרו - עושות את הבחירות שהן עושות ממניעים אישיים נטו, יש לנו פה סרט מונע־דמויות פר אקסלנס.

     

    פעם־פעם, כשהגיתי עם חבר ילדות טוב וחנון יקר משחק תפקידים מד"בי, נתקלנו בבעיה לא צפויה: כל החנונים ששיחקו איתנו רצו להיות פיראט החלל שביססנו על האן סולו מ"מלחמת הכוכבים", ואף אחד לא רצה להיות הלוחם העתידני הסדיר ששדדנו מעולמות בסגנון ג'ין רודנברי. היום, כחנון בוגר, ברור לי למה: כי פיראט חלל זה כיף, וחייל חלל זה לא. אברמס מצידו הצליח להפוך את קפטן קירק לפיראט חלל, ובעשותו כך הפך את העולם של רודנברי לכיף. לא יצא לו מזה סרט מושלם - הוא נעשה קצת שטותניקי מדי באזור האמצע, וקצת סנטימנטלי מדי באזור הסוף - אבל כן יצא לו משהו שפשוט כיף לראות. ועל כך, אבריימל'ה, אני חייב לך תודה לפחות עד שתגיע לסרט ההמשך ותגלה שכל הפיתרונות המבריקים שלך טובים בדיוק בשביל סרט אחד.

     

    אבל טוב, לא באתי לבאס.


     

    • סטארטרק, מה־7.5 בבתי הקולנוע


     


    פורסם לראשונה 07/05/2009 20:32
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים