שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: רוני יאיר

    עולם שלם של אור ועיוורון בארגז החול

    היא יושבת בתוך ארגז חול, מלא בגזירי נייר, עפרונות, מקלות וצלליות ומצליחה לברוא בתוכו, ביצירתיות ודמיון אינסופי, את סיפורו המרתק והנוגע ללב של הילד לואי ברייל, שאיבד את מאור עיניו בגיל 3. שירלי יובל-יאיר ממליצה על ההצגה "נקודת אור" של פטרישיה אודונובן

    במרכזה של במה קטנטנה, מוארת באור רך של נרות ופנסים עדינים, יושבת שחקנית מופלאה, ומשחקת בארגז חול. במשך חמישים הדקות הבאות, היא תברא את סיפור חייו המרתק והנוגע ללב של לואי ברייל (ממציא כתב הברייל – המאפשר לאנשים עיוורים לקרוא באמצעות חוש המישוש). היא תספר סיפור על אנשים רבים: על לואי, בני משפחתו, הכומר של הכפר, על המורים שלו ועל חבריו לכיתה – את שלל התפקידים האלה יגלמו: גזירי נייר, עפרונות, מקלות, צלליות – שהיא תנעץ בארגז החול. בוראת תמונה, ומפרקת אותה, ויוצרת שרשרת בלתי נשכחת של תמונות ויזואליות שנכנסות לך הצופה ישר אל תוך הלב.

     

    ישבתי שם, מתפעלת מהיצירתיות והדמיון האינסופי הזה, ונזכרתי בשיטת טיפול מיוחדת שנתקלתי בה במהלך לימודי הפסיכולוגיה – מדובר בשיטה שנקראת "משחק בארגז חול", שיטת טיפול יונגיאנית שמשמשת לטיפול בילדים ומבוגרים כאחד, ובה, במקום פסיכולוג ומטופל שמחליפים מילים ביניהם, יושב המטופל ומשחק בארגז חול. סביבו קופסאות מלאות חפצים קטנטנים, ודמויות מיניאטוריות שאותן הוא מעמיד ומביים בתוך החול ומעצב כך את תמונת עולמו ואת סיפור חייו, מתוך חווי של משחק, יצירתיות ודמיון.

     

    שיטת הטיפול הזו מזכירה לנו את הערך האדיר שיש למשחק בחיינו. ילדים יודעים את זה באופן טבעי. אנחנו המבוגרים קצת שוכחים. (ועל כך טען הפסיכואנלטיקאי ויניקוט, שאדם ששומר על יכולתו לשחק, הוא אדם בריא).

     


     ג'אנר ייחודי של תיאטרון בובות. צילום: אלאן בצ'ינסקי

     

    גיבור של החיים

    כשניגשתי לפטרישיה אודונובן, יוצרת ההצגה, וסיפרתי לה על האסוציאציה שלי לטיפול בארגז החול, היא צחקה וסיפרה שאכן, ההצגה "נקודת אור" נולדה אצלה, תוך משחק ספונטני שכזה. עוד לפני שידעה כיצד תמחיש על הבמה את סיפורו של לואי ברייל שריתק אותה, מצאה את עצמה יושבת בחדר העבודה שלה עם דמויות נייר שיצרה, כשהיא מנסה להעמיד אותן והן נופלות שוב ושוב, בגלל דקיקות הנייר. הדרך היחידה לפתור את זה הייתה לנעוץ אותן בתוך תלוליות חול, וכך, תוך משחק דמיוני, נולד הרעיון ונוצרה יצירה מיוחדת במינה ובלתי נשכחת.

     

    ההצגה נקודת אור, מספרת על גיבור. גיבור אמיתי. לא כזה שנלחם בדרקונים או באוניות פיראטיים מהאגדות, אלא גיבור של החיים, שנלחם בקשיי היומיום האדירים שיש לילד שמאבד את מאור עיניו.

     

    זו הצגה שיש בה עושר אדיר של רעיונות, ותמונות ויזואליות מדהימות ביופין. יש כאן שילוב נדיר של "מה" ושל "איך", של סיפור מרתק ומרגש על גיבור אמיתי ושל צורה ושפה אמנותית יפהפיה. זהו מעין ז'אנר ייחודי של תיאטרון הבובות, כזה שהשחקן האנושי לא מסתתר בו אלא להיפך, הוא נוכח על הבמה, לעיתים מגלם בגופו חלק מהדמויות, לעיתים מנהל דיאלוג עם הבובות שאותן הוא מפעיל.

     

    גם הבובות בהצגה הזו אינן בובות כלל, אלא דמויות דו מימדיות העשויות גזירי נייר. כשהחומרים שמשמשים את פטריסיה בעולם הפנטסטי שהיא יוצרת הם חומרים הקשורים לקריאה וכתיבה.

     


     הצגה שגוררת אחריה מבול של שאלות. צילום: אלאן בצ'ינסקי

     

    לא לשקוע בתוך החשכה

    העלילה מספרת על לואי ברייל, שנולד בכפר קטן בצרפת במאה ה-19, בן לאב מעבד עורות. ילד סקרן וחקרן, שאהב להתבונן באביו בבית המלאכה. ילד שהסקרנות שלו היתה מקור כוחו וגם אסונו. הסקרנות הזו גרמה לו לשחק במרצע של אביו בגיל 3, מה שפצע אותו וגרם לעוורונו. אותה סקרנות היא גם זו שתדחוף אותו ללמוד, ותגרום לו להמציא את כתב הברייל ולשנות בכך את מצבם של אנשים עיוורים בכל העולם.

     

    זה סיפור על ילד מיוחד, שמתמודד עם נכות קשה, בתקופה חשוכה, אבל בתוכו, כמו נקודת אור פנימית, דוחפת אותו מוטיבציה גדולה לדעת, ללמוד, לגלות את העולם ולא לשקוע בתוך החשכה הנוראית שהגורל גזר עליו. נקודת אור – מביאה לבמה סיפור חיים נוסף – את "סיפור חייה" של המצאה. העלילה מתארת את גלגוליו של רעיון עד לעיצובו הסופי.

     

    הצופים כאילו נחשפים למעבדה שבתוכה נרקמה ההמצאה הזו. והמעבדה היא סיפור חייו של ברייל עצמו - האנשים שפגש בדרכו, הקשיים שלו, ההמצאות הלא מספיק טובות של אחרים שקדמו לו – כל אלה שימשו יחד בערבוביה בתוך הסיר בו הוקדח התבשיל. זו הצגה על יצירתיות שמשתמשת בקסמים יצירתיים בלי סוף, כדי לבטא את הרעיונות שלה. ואתן דוגמא - בסצינה שמתארת הווי כיתתי המוכר לכל תלמיד באשר הוא (ולא רק לתלמידים מהמאה ה-19), מיוצגת כיתה של תלמידים משועממים על ידי - עפרונות.

     

    העפרונות הננעצים בתלוליות החול, מתקוטטים, מעתיקים זה מזה במבחן, מחכים בכיליון עיניים להפסקה, ואנחנו הצופים, שוכחים מהר מאוד שמדובר בעפרונות ורואים לנגד עינינו ילדים מוכרים לנו מאוד.

     

    הסצינה הזו גוררת תגובות של צחוק עז והזדהות בקרב 150 ילדים שאיתם אני צופה בהצגה. תלמידי כיתות ב'-ה', שהגיעו לתיאטרון במהלך יום הלימודים. פורום כזה מלווה בדרך כלל בתסיסה עליזה ובקפצוצים על הכיסא, אבל לא הפעם.

     

    חווית העיוורון על הבמה

    בחלק הראשון של ההצגה, בו מתוארת ילדותו המוקדמת של לואי, הפציעה שלו, החוויה של הפיכתו מרואה לעיוור – הילדים יושבים בדממה מוחלטת. לא בגלל שמתוארת זוועה על הבמה, אלא דוקא בגלל האופן השקט והפיוטי שבו מומחשת חווית העיוורון על הבמה. באמצעות תיאטרון צלליות, באות וחולפות דמויות שהופכות יותר ויותר מעורפלות עבור הגיבור וגם עבורנו בקהל. בהמשך הם צוחקים, מגיבים, עוברים טלטלה רגשית.

     

    בסוף ההצגה פטריסיה אודונובן מקיימת איתם שיחה שקטה, מכבדת. והילדים מתיכים מבול של שאלות לכיוון הבמה: שאלות על העיוורון, על מה שקרה ללואי בהמשך חייו (ההצגה נגמרת כשהוא בן 15), על ההמצאה עצמה (בניסיון להבין בדיוק מהו המנגנון של כתב הברייל). הם שואלים גם על הסגנון הבימתי ("למה ראו גם את השחקנית יחד עם הבובות").

     

    יש כל כך הרבה נושאים מרתקים לשיחה עם הילדים בעקבות ההצגה הזו – שיחה על גבורה, על מאפיינים של גיבור, על סקרנות וצמא לידע ועל חשיבה יצירתית. מבול של שאלות הוא סימן נפלא. סימן שמשהו חדר את המעטפת של היומיום, הזיז משהו אצל כולנו הצופים, גרם לנו להתרגש, ולחשוב. כל מה שהצגה משובחת יכולה לעשות.

     

    "נקודת אור", יצירתה של פטריסיה אודונובן, תיאטרון הקרון. ההצגה מתאימה לגילאי 6 ומעלה ולכל המשפחה. 

     

    • שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחת סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה").

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "נקודת אור"
    צילום: אלאן בצ'ינסקי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים