שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אתה לא קיפוד

    "אלגנטיות של קיפוד" של מוריאל ברברי היה רב מכר בצרפת. הוא מספר את סיפורן של דמויות שוליים בבניין בפריז, שדייר יפני חדש משנה את חייהן. הנה קטע מתוכו

    מוריאל ברברי, פרופ' לפילוסופיה, נולדה בקזבלנקה, גדלה בצרפת וחיה כיום ביפן. "אלגנטיות של קיפוד", ספרה השני, יצא לפני כשנתיים בצרפת, ומכר שם יותר מ-1.3 מיליון עותקים. זכויות התרגום נמכרו לאחר מכן ל-36 מדינות. הוא מספר את סיפורן של דמויות בבניין יוקרתי בפריז, שדייר יפני חדש שמגיע משנה את חייהן.

     

    פלאי האמנות

    שמי רֶנֶה, אני בת חמישים וארבע. כבר עשרים ושבע שנה אני שוערת בניין בבית מספר 7 ברחוב גְרֶנֶל – חווילה עירונית גדולה, עם חצר קדמית וגן אחורי, שחולקה לשמונה דירות פאר ענקיות, המאוכלסות כולן. אני אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה, אם לשפוט על פי הדחייה שאני מעוררת בעצמי בבקרים מסוימים. מעולם לא למדתי בצורה מסודרת ומאז ומתמיד הייתי ענייה, זניחה ונחבאת אל הכלים.

     

    אני חיה לבדי עם החתול שלי – זכר שמן ועצלן, חסר כל ייחודיות ראויה לציון מלבד הסירחון שעולה מכפות רגליו כשהוא כועס. גם הוא וגם אני לא מתאמצים כלל להתערות בחוגים של בני מיננו. לעתים נדירות אני מתנהגת בחביבות לאנשים, אם כי על נימוס כלפיהם אני שומרת תמיד, ולכן הם לא אוהבים אותי ובכל זאת משלימים עם נוכחותי, כי אני הולמת להפליא את תבנית הקונסיירז' כפי שהתגבשה בתפיסה החברתית.

     

    ולכן אני אחד מגלגלי השיניים הרבים שמסובבים את האשליה האוניברסלית הגדולה שלפיה החיים הם בעלי משמעות שניתנת בקלות לפענוח. ומכיוון שכתוב אי שם ששוערות בניין הן זקנות, מכוערות ונרגנות, הרי שבמרומי אותו רקיע מטופש חקוקה באותיות של אש גם העובדה שלשוערות האלה יש חתולים שמנים ונרפים, שישנים כל היום על כריות עטופות בציפיות סרוגות.


    ברברי. נולדה בקזבלנקה, גדלה בצרפת (צילום: יחסי ציבור)

     

    באותו מקום נאמר גם ששוערות צופות בלי הרף בטלוויזיה כשהחתולים השמנים שלהן מנמנמים, ושבמבואה של הבניין צריך להיות ריח של פּוֹט-אוֹ-פֶה, של מרק כרוב או של קאסוּלֶה ביתי, שעולה מהדירה שלהן. יש לי מזל עצום שאני שוערת בבניין יוקרתי. איזו השפלה היתה זו מבחינתי לבשל את התבשילים המאוסים האלה.

     

    לכן, כשמר דֶה בְּרֵיי, חבר מועצת המדינה שגר בקומה הראשונה, נקט מהלך שאותו הגדיר בוודאי באוזני אשתו כמנומס אך תקיף ואשר מטרתו היתה לטהר את החיים המשותפים מהצחנות ההמוניות האלה, נמלאתי הקלה עצומה, אף על פי שהסוויתי אותה כמיטב יכולתי בארשת מעושה של צייתנות מאולצת.

     

    זה היה לפני עשרים ושבע שנים. מאז אני הולכת מדי יום לקצב, קונה פרוסה של קותל חזיר או של כבד עגל ותוחבת אותם לסל הרשת שלי, בין חבילת האטריות לצרור הגזרים. בחפץ לב אני מציגה לראווה את מזונות הדלוּת האלה, שיתרונם הגדול הוא בכך שאין להם ריח, כי אני ענייה בבית של עשירים, וכך אני מזינה בו בזמן את הקלישאה המקובלת על כולם וגם את החתול שלי, לֵאוֹן, שמשמין רק בזכות הארוחות האלה, המיועדות לי לכאורה, ובולס בקולי קולות מעדני חזיר ומקרוני עם חמאה, בעוד אני יכולה לספק את נטיותי הקולינריות בלי שום הפרעות לחוש הריח ובלי לעורר את חשדו של איש.

     

    קשה יותר היתה סוגיית הטלוויזיה. בזמנו של בעלי המנוח לא התקשיתי להתמודד אִתה, כי התמסרותו השקדנית לצפייה במכשיר הזה פטרה אותי מהמעמסה הזאת. קולותיו של המַקלט נשמעו במבואה של הבניין, ודי היה בכך לשמר את משחק המעמדות החברתיים. אבל מיום מותו של לוסיין, נאלצתי לשבור את הראש איך לשמר את מראית העין. במהלך חייו הוא פטר אותי מהמעמסה הזאת, אבל במותו שלל ממני את בערותו – חומת מגן הכרחית מפני חשדנותם של אחרים. הפתרון נמצא לי בזכותו של אל-לחצן.

     

    מאז ואילך, פעמון שמחובר למנגנון אינפרה אדום מזהיר אותי בכל פעם שמישהו עובר במבואה, ושוב אין צורך בלחצן תובעני שהנכנסים והיוצאים צריכים ללחוץ עליו כדי שאהיה מודעת לנוכחותם גם כשאני רחוקה מהם מאוד. אני עצמי נמצאת בינתיים בחדר האחורי, שבו אני מבלה את שעות הפנאי השלוות ביותר שלי, מוגנת מפני הקולות והריחות שמצבי כופה עלי, וכך אני יכולה לחיות על פי נטיות לבי, בלי שיישלל ממני המידע החיוני לכל שומר – מי נכנס, מי יוצא, עם מי ומתי.

     

    כך הדיירים שעוברים במבואה שומעים את הקולות העמומים המעידים על כך שהטלוויזיה פועלת, ובהיעדר

    דמיון פורה יותר, הם רואים לנגד עיניהם את השוערת רובצת על כורסה לפני המרקע. אני, לעומת זאת, ספונה במאורה שלי ולא שומעת כלום אבל יודעת שמישהו עובר, ובחדר הסמוך, מבעד לחלון קטן שממוקם מול המדרגות, חבויה מאחורי מלמלה לבנה, אני בודקת בחשאי את זהותו של העובר.

     

    הופעתן של קלטות הווידיאו ואחריהן, בשלב מאוחר יותר, הופעתו של הדי-וי-די האלוהי, חוללו שינוי קיצוני עוד יותר בתחושת האושר שלי. מכיוון שנדיר למצוא שוערת שתתמוגג מול "מוות בוונציה" ושצלילים של מאהלר יבקעו מהדירה הקטנה שלה, משכתי סכום מהחסכונות שצברנו בדי עמל במהלך נישואינו, רכשתי מַקלט נוסף והתקנתי אותו במקום המסתור שלי. וכך, כערובה לחשאיותי, הטלוויזיה שבחדר המגורים שואגת מעבר לטווח שמיעתי דברי הבאי המיועדים למוחות צדפה, ואילו אני מתמוגגת בעיניים דומעות מפלאי האמנות.

     

    מתוך "אלגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי, מצרפתית: שרון פרמינגר, הוצאת כתר, 321 עמ'

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כמה אלגנטי יכול להיות קיפוד?
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים