לשם ובחזרה

עמנואל רוזן

מצא את האמת שלו בבוץ של לבנון

ב־6 ביוני 1982, בתוך שדה קוצים כואב, שכבנו כולנו עם הפרצוף בתוך האדמה וחיכינו שזה יעבור. הייתי ילד בן 22, כתב צבאי בשירות קבע של העיתון "במחנה". לידי שכבו ילדים אחרים, רובם צעירים יותר, לוחמי גדוד 890 של הצנחנים - ומולנו, כנראה מתוך אחד הבתים בכפר המחורבן שלמרגלותיו התפזרנו, הסתתר מישהו עם רובה וטיווח בנו.

אחת לכמה דקות נורה כדור, נשמעה שריקה, ואחריה דממה. מדי פעם לוותה השריקה בזעקה של לוחם שנפגע. אחד מהנפגעים היה ממש לידי. הכדור חתך את פניו, נכנס בלחי אחת ויצא מהשנייה כלעומת שבא. בכיס האחורי של השכפ"ץ שלי היה בלוק כתיבה אפור. התרוממתי לרגע מהקרקע, שלפתי אותו, כתבתי על הדף במהירות "רולטה רוסית", וחזרתי לדחוף את הראש לתוך הקוצים, מחכה שזה ייגמר כבר. הצלף ההוא אכן נגמר תוך זמן קצר. מלחמת שלום הגליל - הלא היא מלחמת לבנון הראשונה - נגמרה רק אחרי שלוש שנים ו־670 הרוגים, אבל מבחינתי את הכותרת הראשית שלה שירבטתי לעצמי בפנקס כבר באותו בוקר, כשהכל עוד בקושי התחיל: רולטה רוסית.

24 שעות לפני כן עוד היינו כולנו במחנה החטיבתי של הצנחנים בבית ליד. מפקד החטיבה, אלוף משנה יורם "יה־יה" יאיר, תידרך בקול מחוספס את הלוחמים תאבי הקרב. מרחוק, עם השרוולים המקופלים עד הכתף, הכפתור הפתוח והשרשר שלצווארו, הוא נראה לי כמו ערס אשכנזי מצוי. אבל מקרוב זאת היתה אהבה ממבט ראשון.

אהבתי אצלו את הקריצה, את השמירה על הפרופורציות, את הערבוב המתוחכם בין ציניות לציונות, את היכולת הבוגרת להלהיב חיילים צעירים אבל גם להרגיע אותם, את האופן שבו הוא הסביר לטסטוסטרון הלאומי שצריך להילחם, אבל שדווקא לא ממש מומלץ למות בעד ארצנו. בהמשך המלחמה הארורה הזאת יהיה עבורי יה־יה זרקור כמעט בודד של תחכום וחוכמה, של שפיות ובגרות ואמירת אמת בתוך קקופוניה בלתי נסבלת של חובבנים ורשלנים, של אנשים ששיקרו, כשלו והוליכו שולל.

אני זוכר שרשמתי בפנקס האפור כל מילה ממילות התדרוך החשוב, אבל גם הגנבתי מבט לסצנות המשנה, אלה שמחוץ לפריים המרכזי. בפינת הרחבה עמד זוג והתחבק. היא אישה בשיער שחור גולש ובטן תפוחה מהריון מתקדם; הוא דודי, סגן מפקד החטיבה. היא בכתה, הוא חיבק וליטף. חשבתי לעצמי שהוא דווקא "כן יודע את שמה". חשבתי על סצנות דביקות מסרטי מלחמה מטופשים, והבנתי פתאום שכל הפוזה הזאת מסביב - של לוחמים קשוחים ופקודות קצובות, של נשים בוכיות וחיילים חמורי סבר - הוא מין חיקוי לקטעים שכולנו ראינו בסרטים, שהם עצמם נוצרו על פי מה שראו במאים ותסריטאים בשדות קרב. וחשבתי על שורות הנצח של אלתרמן: "בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הינו/ כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל/ בהתפרש המחנה אשר דינו/ להיות שופך דם האדם ומגינו".

ב־48 שנות חיי הקצרות הספקתי לבקר ב־52 מדינות, ואני נוצר וזוכר כמעט כל רגע מהן. מלונדון ועד קטמנדו, מהג'ונגלים של האמזונס ועד מועדוני הזימה של ניו יורק - לכל אחת ואחד יש חלק במה שהצטבר אצלי בקופסה, ובעיקר בהבנה שישראל היא מותק של מדינה אבל ממש לא מרכז העולם. לבנון 1982 היתה רק נסיעה אחת לחו"ל, אבל היא היתה הנסיעה של חיי. ארי פולמן עשה מזה סרט עם התחלה, אמצע וכמעט אוסקר; אצלי הסרט לא נגמר. לבנון לימדה אותי על העולם, ועל המדינה שנולדתי אליה ועל עצמי יותר מכל נסיעה, הרצאה, ספר או מסע עיתונאי שחוויתי מאז ועד עצם היום הזה.

ביום הרביעי של המלחמה ההיא, בכניסה לעיירה לבנונית בשם דאמור, ראיתי בפעם הראשונה בחיי אדם בוער. קראו לו בועז. הוא היה חייל בצנחנים, שנפגע מפצצה תועה וטועה של מטוס ישראלי ועלה באש. ראיתי גוש פחם שחור, שעשן לבן עולה ממנו, ורק כשממש הייתי קרוב שמעתי שהוא עדיין נושם וגונח. ובוכה. שנים אחר כך ליוויתי כעיתונאי את ניסיונותיו לחזור לחיים, עם מאות ניתוחים לשחזור העור השרוף, ובכיתי איתו רק פעם אחת, כשראיתי בפעם הראשונה את תמונתו הישנה, שצולמה כמה שבועות לפני המלחמה.

שם, בכניסה לדאמור, שמעתי גם לראשונה בחיי את שם הקוד הנפוץ ביותר למלחמות ישראל בדור האחרון. שמעתי אותו מקצין צעיר, קצין תצפית קדמי של התותחנים, שישב שעון אל חומת אבנים ואמר לי, ביום הרביעי של מלחמת לבנון הראשונה, ש"אנחנו נכנסים לבוץ לבנוני". מסביב המה הסער וראשנו לא שח, ובתל אביב הלמו תופי המלחמה וגעתה האופוריה, וסג"מ אייל אומר לי בחוצפתו שהאור הגדול שאני רואה הוא לא יותר מבוץ לבנוני טובעני. אני לא יודע אם אייל המציא את זה, או ציטט מישהו אחר, אני רק יודע שלמדתי ממנו את אמנות הטלת הספק, את ההכרח לבחון ולשאול ולפקפק, גם ובעיקר כשמסביב צועד העדר כולו קדימה באמונה שלמה ובשמחה. 

לא כולם היו כבשים. בטח שלא יה־יה: הוא איפשר לי להתלוות אליו, ואני גיליתי ג'ינג'י עם מוח מבריק, לב זהב ועצבי ברזל, שעשה במלחמה ההיא בית ספר למוחות הקונבנציונליים והבינוניים שסביבו. לכן, כשהם התקדמו בסולם הדרגות ונהיו לאלופי פיקוד ולרמטכ"לים ולשרי ביטחון, הוא הסתפק בראשות אגף כוח האדם השולי יחסית, ופרש בטרם עת מצבא שלא מסוגל לעכל אנשים דעתנים מדי וטובים מדי. כשכל אלופי הפוזה והדאווין דחפו את היחידות שלהם עם הראש בקיר והשאירו בשטח עשרות הרוגים, רק כדי להגיע לפוטו־אופ בביירות כמה שיותר מהר, לקח הג'ינג'י את החטיבה שלו בדרך ארוכה ועוקפת, בהרים, והגיע לפאתי הבירה הלבנונית לפני כולם ועם שלושה הרוגים יותר מדי - אבל רק שלושה.

מיה־יה למדתי את העוצמה שבהיותך שונה, מתריס, לא מתיישר עם הזרם ולא מחפש אהבה וחנופה. מהעובדה שקידומו בצבא נעצר ביחס הפוך למהירות ולקלילות שבהן התקדמו כוחותיו בשטח למדתי שהחנפנות והבינוניות במדינתנו המוזרה הן אבני יסוד בדרך להצלחה.

באחד הימים הגיע אל שטח הכינוס של החטיבה כתב צבאי מוכר ורב מעללים של אחד מכלי התקשורת המרכזיים. בעודו מתקין את עצמו לשידור קרבי, פניו מפויחות

 וזקנו לא מגולח, נזף בו יה־יה (בקריצה, כרגיל) ושלח אותו להתרחץ ולהתגלח, כי ככה הוא נוהג גם עם חייליו. כשהתותחים רועמים, השמירה על הופעה מכובדת לא שותקת, אלא אם אין ברירה. ובאותו יום היתה. בתוך תוכו של הקרב היו החיילים של יה־יה מגולחים, וככה הוא רצה שיהיה גם הכתב. זאת היתה, כמובן, טעות קריטית. כתב - ודאי כשהוא בכיר ומוכר - לא מצטלם בשטח מלחמתי כשהוא מסודר ומגולח, ויה־יה שגה מן הסתם כאשר עלב בו. קצינים אחרים בגזרות אחרות הסתובבו כשלצידם כתבים בכירים; יה־יה סחב איתו חייל מושתן מעיתון "במחנה". ואתם כבר יודעים מי צדק.

תשעה ימים הלכתי עם יה־יה והצנחנים מדאמור ועד ביירות, מהרולטה הרוסית של הצלף־אללה־ירחמו ועד החיבוק בין הרמטכ"ל רפול למנהיג הפלנגות באשיר ג'מייל (שגם הם, להבדיל, אללה ירחמם), חיבוק שגם הוא היה סוג של רולטה, של הימור אידיוטי שעשתה ממשלה בישראל, של ברית פסולה שנכרתה בינינו לבין כנופיית רוצחים במדים. באשיר, שהיום הוא גיבור של סרט, היה אז אדם אמיתי. לא מצויר אבל כן קריקטורה של מנהיג, ולא יותר ממשענת קנה רצוץ לגחמותיו של אריק שרון.

אני זוכר את חיבוק הדוב הזה בין באשיר לרפול, ואת ההתלהבות מסביב שהנה מצאנו ערבים שאוהבים אותנו, ואני זוכר אחר כך איך סידרו לנו החברים של באשיר לשבת בווילות מפוארות של שייחים סעודים. ורק כאשר יה־יה החליט לאסור על החיילים שלנו - וגם עלי, לעזאזל - לישון במיטות האפריון ולהשתכשך בג'קוזי, התחלתי להבין שהחברות הזאת עם הרוצח הלבנוני היא רעה ומושחתת ותעלה לנו ביוקר.

מקץ עשר שנים נשלחתי לסקר מסיבת עיתונאים עם אריק שרון, שבה ניסה שר הביטחון לשעבר להסביר מדוע מלחמת שלום הגליל היתה "מהמוצדקות שבמלחמות". שרון כדרכו היה נחרץ, בוטה, עוקצני ומנומק. אני כבר לא הייתי ילד, אבל זכרתי את דאמור, את בועז, את אייל, את הרולטה הרוסית ואת חיבוק הדוב. זכרתי את אותו קצין בכיר שניגש אלי, דווקא אלי, באיזה פינה אפלה בביירות, ונזף בי למה "אתם התקשורת" לא מספרים את האמת על המלחמה הזאת, למה "אתם התקשורת" לא מספרים איך חיילים מתים כאן בגלל שכולם משקרים את כולם. וזכרתי את דודו, ואת תמונתו כשנפרד בחיבוק מאשתו ההרה: הוא מחייך והיא בוכה, הוא בטוח בעצמו והיא לא כל כך. זכרתי את דודו שלא חזר הביתה ממלחמה שתחילתה וסופה היו בשקר גדול.

זכרתי את כל אלה, והכתבה שסיכמה את מסיבת העיתונאים על המלחמה ש"היתה מהמוצדקות" הרגיזה מאוד את אריק שרון. הוא התקשר למישהו שהתקשר למישהו, שפיטר אותי בו במקום מעבודתי בעיתון. 17 שנה לפני "ואלס עם באשיר" יכולתי להיות מפורסם מאוד בזכות מלחמתי במלחמת לבנון, אבל העורך הראשי נעמד על רגליים אחוריות, נלחם עלי כלביאה המגינה על גוריה, ואחרי כמה ימים הצליח להשאיר אותי עם משכורת אבל בלי תהילה.

הנסיעה ללבנון ביוני 1982 הפכה אותי מילד תמים לבוגר מפוכח, והיתה גם בית הספר האמיתי שלי למקצוע המוזר שבו בחרתי לעסוק אחרי הצבא. באחד הימים הקשים של אותה מלחמה ראה אותי מילואימניק שבע קרבות וימים עומד עם בלוק הכתיבה, וקרא לי לגשת אליו. כשהגעתי ליד הנגמ"ש שלו, חטפתי את המקלחת של החיים שלי. הוא צעק, אפילו צרח: לך הביתה ילד! מה יש לך לעשות כאן? אין לך אמא בבית? לנו אין ברירה, אבל אתה? בשביל כתבה מחורבנת?

רציתי לומר לו את מה שאמר בסיטואציה דומה במלחמה אחרת הצלם מיכה ברעם: שאנחנו מצטרפים למלחמות ומסכנים את חיינו בשביל תמונה או כתבה, כי אנחנו שם בשביל ההיסטוריה. במקום זה בלעתי את הלשון והלכתי. הייתי נבוך מדי ומבויש מדי, אבל בעיקר חשבתי אז שברעם מקשקש: היסטוריה שמיסטוריה, אני שם בשביל הקרדיט, בשביל הדאווין, בשביל לזכות בכתבה הכי בולטת בעיתון. היום, כעבור 27 שנים ועוד שתי מלחמות, אני יודע ששנינו צדקנו. ושהנסיעה ללבנון ביוני 1982 שינתה את חיי.

גיא בניוביץ'

מצא את הישראליות שלו באפרטהייד של דרום אפריקה

זה מטבע גדול ומבריק, עם תמונה של איילה מזנקת. בחיים לא ראיתי חיה על מטבע; מקסימום פרצוף קשיש או איזה מגילה ישנה. אני בן תשע, יושב באוטו השכור של אבא, שמחזיק את המטבע הזה ונותן לי אותו. זה ראנד, הוא אומר לי. נראה לי שזה יספיק לך לקנות קצת אוכל בבית הספר החדש. שנינו עוד לא יודעים שבראנד אחד, ב־1979, אפשר לקנות חצי מהאוכל ב"טאק שופ", שמו של הקיוסק בבית הספר היהודי "כרמל סקול" שבפרטוריה.

זאת דרום אפריקה של שיא עידן האפרטהייד. וזה בית ספר יהודי, שנראה כמו משהו שיצא מסרטי תקופה בריטיים. בקיץ לובשים התלמידים חליפות ספארי בצבע חאקי, בחורף חליפות כהות עם עניבת בית הספר. תלבושת אחידה סטנדרטית, עד לרמת הגרביים - ואפילו תחתוני התכלת (אצל הבנות). המורה הוא אלוהים; קמים כשהוא נכנס לכיתה, לא מעיזים לדבר בלי רשות. בכל בוקר מתקיימת בבית הכנסת

 שבמקום תפילת שחרית, בהשתתפות כל התלמידים, כולל הקבוצה הקטנה של הישראלים. הם מתקבצים בפינה אחת של האולם ומעבירים דאחקות על הסידור והתפילות, עד שהרב מזעיף את גבותיו כלפיהם. אין להם אלוהים, לאלה.

לכיתה יוצאים והולכים תמיד בטור מסודר, גם בתום ההפסקות. בדרך חולפים על פני משרדו של האיש המפחיד ביותר בעולם: המנהל, מר פורסטר המשופם, אדולף למתחילים. על הקיר של מר פורסטר תלוי סרגל עץ כבד. סרגל העונשין. 50 סנטימטרים של יראה צרופה; תלמיד שמפגין התנהגות פרועה מדי זוכה בכמה הצלפות טובות בתחת. אבל הישראלים פטורים מהעונש האולטימטיבי הזה. השמועה מספרת שזמן קצר לפני שהגעתי קיבל אחד הילדים הישראלים מכות מהמנהל. בתוך שלוש דקות הגיע לשם אבא שלו, והבהיר בצרחות למנהל הגוי שאם הוא עוד פעם אחת נוגע בילד הקטן שלו - או בכל ילד ישראלי אחר - הוא תולש לו את הראש ושורף את בית הספר. המסר עבר, ועכשיו הישראלים מקבלים עונשים רכים יותר כמו להעתיק אותה שורה 500 פעם, או העונג המכונה "דיטנשן", הישארות אחרי כולם וסיוע למורה במגוון מטלות בזויות.

האנגלית שלי קלושה, וזאת סיבה מתמדת למורים להתעלל בי. את השפה השנייה, אפריקנס, אני לא יודע בכלל. במבטיהם אני רואה שהם משוכנעים שאני מפגר למחצה.

סביב מבנה בית הספר שוכנים מגרשי ענק ירוקים. כדורגל? איפה. קריקט קוראים לזה. אני זוכר את עצמי ניצב עם המחבט הכבד והמגוחך, מנסה בכל מוחי בן התשע להבין את הכללים של המשחק הטיפשי הזה, שהבריטים משום מה הותירו בכל קולוניה לשעבר שלהם. אחרי שכדור העץ הכואב פוגע בי בפעם השלישית, אני מבקש בלחש פטור מהמורה להתעמלות, מר קוצי. הוא מביט עלי כמו שמביטים במשהו שנפלט מצינור ביוב ואומר לי ללכת לשחק בכדור, כמו שאר הישראלים. הוא אומר "ישראלים" בנימה של "נייטיבס", וכולם צוחקים.

הילדים היהודים שהולכים לבית הספר חיים טוב. השומן עוטף אותם בקפידה. בשעות אחר הצהריים מגיע צי של מכוניות מרצדס וב.מ.וו. לקחת אותם הביתה. בכל בית יש חצר ענקית, בריכת שחייה וצבא קטן של שחורים, שמשרת אותם מכף רגל ועד ראש. אנחנו, שבאנו רק לכמה שנים, גרים בבית שכור עם אומנת־מנקה־טבחית אחת בלבד. שמה תרזה. ביום הראשון לבואנו, אמא שלי מזדעזעת כשהיא רואה את הצריף שבו היא מתגוררת, ליד הבית המרכזי. לאחר שיפור תנאיה, היא מזמינה אותה לבוא לאכול איתנו. "אסור, גברת", היא אומרת בביישנות, האישה הגדולה הזאת עם הפרצוף העדין כל כך, "אסור לי לשבת איתכם. יש חוק". בדקנו, באמת יש. ואפשר ללכת לכלא אם אוכלים יחד לבנים ושחורים. אמא שלי אומרת שהיא מצפצפת, אבל תרזה לא מוכנה. יש דברים שאתם לא מבינים, היא אומרת.

רק אנחנו רואים את הדברים האלה? את היחס המזלזל של בני העשירים שסביבנו, יהודים ולא יהודים, למשרתים השחורים שלהם? את הגזענות הקלילה בגישתם של "האפריקנרים", צאצאי ההולנדים, לכל מה שקצת כהה מהם? אנחנו, הילדים, מתעקשים כל הזמן שתרזה תכין לנו מילי־מיל, דייסת קמח תירס פשוטה עם רוטב צלי. היא מתפדחת בכל פעם מחדש: "אבל זה... זה אוכל שלנו", היא אומרת בייאוש, כשהכוונה היא לאוכל זול ופשוט במיוחד, שרק שחורים אוכלים. כשאמא שלי מחפשת כבדי עוף בסופר הענק שנקרא "הייפראמה", מסתכלים עליה כמו על משוגעת. לאכול איברים פנימיים? זה רק לכושים.

בבית הספר היהודי גואה המתיחות בין הילדים היהודים לישראלים. אנחנו עולים להם על העצבים, משום מה. אני כבר לא זוכר את הנסיבות, רק שמצאתי את עצמי ניצב יום אחד במרכזו של מעגל ילדים, מול הילד השמן והמפחיד ביותר בקבוצה הנגדית. רק חצי מטר הפריד בינינו. "ישראלים מסריחים", אומר לי הפושטק היהודי הקטן הזה, שיחידת עילית של משרתים מנקה לו את התחת יומם וליל. אני שומע נהמה של כעס מהילדים הישראלים מאחורי. מישהו פתאום דחף אותי, והרמתי במהירות את היד כדי לא ליפול; מבלי להתכוון נתתי לו סטירה אדירה. עד היום אני לא יודע מי מאיתנו היה מופתע יותר. באותו ערב שאלתי את אבא ואמא מתי חוזרים הביתה, לישראל.