אביר החלומות

"אלבי" רואה אור מחדש אחרי 11 שנה. יאיר לפיד הגדירו כ" ספר על אבירים, נסיכות, הרפתקאות, ענקים וצרות אחרות, וזה רק בפרק הראשון". לפיד, עיתונאי, סופר, מחזאי, איש טלוויזיה. ספריו הקודמים: "הראש הכפול", "הצגת יחיד", "הצל של יואב", "החידה השישית", "שקיעה במוסקבה", "עומדים בטור", "הגיבורים שלי: ארבע הרצאות תנ"כיות"

ביום ראשון בבוקר, אלבי ישב בחצר ושיחק עם הכלב שלו מקס במשחק האהוב עליהם. הוא זרק למקס מקל, וצעק "תביא מקס, תביא". מקס מצדו שכב על הבטן והסתכל עליו בתמיהה. כשהם התעייפו, הם הוציאו החוצה שמשייה גדולה, והלכו לישון קצת. במושגים של אלבי, אגב, זה היה יום עמוס מאוד.

מתוך הספר (איורים: יזהר כהן)

הוא שכב לו בצל, וזו אולי הסיבה לכך שהוא לא שם לב שפתאום הוטל צל על הצל. מקס, שכמו הגוֹלְדֶן-רִיטְריוֶורִים היה רחרחן מצוין, הרים את הראש ורצה לנבוח, אבל הוא חשש להעיר את עצמו. לפתע נשמעה שאגה עמומה, שדמתה לנחירה של סוס יאור שהאצבע הקטנה של הרגל שלו פגעה בשולחן. אלבי, שאפילו בשינה היה אביר מתורגל היטב, התגלגל בזריזות על צדו ושלח יד אל חרבו, אבל מיד החזיר אותה, משתי סיבות:

ב. החרב היתה במחסן.

הוא התיישב, מצמץ פעמיים, והסתכל למעלה. באמצע ערוגת הכרוביות שלו עמדו ארבעה אבירים, חרבותיהם שלופות, והסתכלו עליו באיום. הם נראו מפחידים מאוד, בעיקר אם אתה כרובית, אבל אלבי לא התרשם. למעשה, הוא הוציא מהכיס מברשת קטנה, וגירד לעצמו את הבטן בהמהומי עונג. ארבעת האבירים החליפו מבט מופתע, ואז צעדו צעד אחד קדימה.

"היכון למות!" רעם האביר שמול אלבי. היה לו קול עמוק ומהדהד, עם מבטא שאלבי לא זיהה.

"מתי?" שאל אלבי בנימוס.

"עכשיו", אמר האביר.

"אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו", התלונן אלבי, "אני יכול להתכונן רק למה שיקרה אחרֵי".

"אחרי מה?" שאל האביר.

"אחרי עכשיו", אמר אלבי בסבלנות.

"אבל אתה צריך למות עכשיו", אמר האביר.

"זה לא מה שאמרת", התרגז אלבי, "אמרת 'היכון למות'. זה אומר שעכשיו אני צריך להתכונן למות. אבל אני לא יכול גם למות וגם להתכונן באותו זמן".

"אז מה נעשה?" התגרד האביר במבוכה.

"עכשיו או אחר כך?" התעניין אלבי.

"עכשיו", אמר האביר.

"עכשיו אני אתכונן למות, כמו שאמרת", אמר אלבי. "תבוא אחר כך, נראה".

אלבי נשכב על הגב ונמנם. ארבעת האבירים ישבו בין הכרוביות וחיכו. "יו", מלמל אלבי לעצמו בשקט אחר רבע שעה, "הם באמת מטומטמים באופן מיוחד".

"היי", צעק לו האביר עם הקול המהדהד, "התכוננת כבר?"

"לא גמרתי", אמר אלבי בנימוס, "יש איזו בעיה?"

"משעמם לנו", הודה האביר.

"כן", אמר אלבי, "גם לי".

אבירים, נסיכות וצרות אחרות

הארבעה קמו בשמחה ניכרת לעין וניגשו אליו. "היכון ל... אה, לא משנה," הדהד האביר המהדהד. "אין בעיה", אמר אלבי, זז טיפה שמאלה ונתן לאביר בעיטה חזקה במיוחד מתחת לברך. האביר הפיל את החרב, תפס את הרגל וצעק "איי" בקול רגיל לגמרי. אלבי הרים לו את הקסדה, תפס לו באף וסובב בכל הכוח. דמעות הציפו את עיני האביר והוא צנח לארץ. אלבי הרים את החרב וחייך קלות. שלושת האבירים האחרים תקפו. "נו-נו", אלבי אמר לעצמו, "שלושה על אחד, ועוד לפני ארוחת צהריים".

"היכון למות!" צעק האביר השני.

"נו באמת", אלבי אמר מיואש כמעט, "אתם חייבים לפעמים לשנות קצת את הנוסח. איך נראה לכם 'היכון לשוט'? או 'היכון לשים קרם לחות'?"

הם הקיפו אותו.

"המלכה קוֹנְסֶנְטָה צִילְמוֹס ביקשה את ראשך", אמר האביר השלישי, "והיא תקבל אותו".

אלבי ניסה להיזכר מיהי בדיוק המלכה קונסנטה צילמוס, למה היא רוצה את ראשו, ואם כבר, למה היא לא רוצה גם את יתר הגוף, אבל הוא היה עסוק קצת בלהדוף את חרבותיהם והחליט להתעמק בזה מאוחר יותר. הוא פתח את הקרב ב"זוֹן דֶה שוֹטוֹ", סבסוב עדין של הלהב שאותו למד פעם מאביר איטלקי שמן אבל מהיר להפליא, ומיד עבר ל"קוֹרְיֶירָה דֶל סוֹלוֹ", הנעיצה הספרדית החביבה על המטדורים.

האבירים התגוננו בשיטה הפרוסית המסורתית – סיבוב החרב מעל הראש במעגלים רחבים. אלבי גירד

את ראשו במבוכה, התכופף, וקפץ לשניים מהם על הבוהן בכל הכוח. אחר כך הוא הסתובב במהירות סביב עצמו, ונתן לאביר האחרון בעיטה אדירה בתחת. האביר עף קדימה ונחת על הבטן ברעש לא נעים. כשהארבעה התעוררו, הם היו קשורים לאחד העצים בלי יכולת להזיז אצבע. אלבי ישב מולם ועשה להם את הפרצוף הכי מפחיד שלו, שעליו נהג להתאמן שעות מול המראה.

"אוקיי", אמר להם, "מי זאת הצילמוס הזאת, ומה היא רוצה מחיי?"

"לעולם לא נגלה לך", אמר האביר הראשון.

"ואם אני אשים לך בתחתונים נמלים אדומות?" שאל אלבי בהתעניינות.

"זה משהו אחר לגמרי", ענה האביר במהירות. "מה רצית לדעת?"

"מה הצילמוס הזאת רוצה מחיי?"

"היא פוחדת שתנסה לשחרר את אֶלֶנִי היפה לפני שהיא תוצא להורג, והחליטה להקדים תרופה למחלה".

"אומרים תרופה למכה", אמר אלבי, אבל אז, לפתע, הבין מה שמע. "אלני?" שאל באי-אמון, "אלני חיה?"

מתוך "אלבי" מאת יאיר לפיד, הוצאת כתר, 112 עמ'