השבים ממירון נהרגו; אנחנו חיים?
כל עניינו של רשב"י היה לגלות לנו את החיות והמשמעות שבמציאות האפרורית. ומה אפשר לומר בעקבות אסון בו נהרגים חמישה שחזרו מההילולה על קברו במירון? הרב מיכי יוספי כותב ל-ynet מה למד מהתאונה הקטלנית
"החי יתן אל ליבו" אמר קוהלת ואני מנסה להתבונן בידיעה הקשה על חמשת היקרים שקיפחו את חייהם בתאונת דרכים בעת ששבו מהילולת רשב"י במירון, אותן נשמות יקרות מעדת החסידים ההולכים בדרכו של רבי נחמן מברסלב
אותה ידיעה כואבת ולכתוב את המחשבות שעולות בעקבותיה, אני מהרהר בחוט החיים שנפסק, וחושב כיצד אפשר להרבות חיים. כל עניינו של רשב"י היה לגלות את לנו את החיות שבמציאות האפרורית, את העומק, את הסוד, את המשמעות שמעבר למה שנראה בראיה שטחית וחיצונית, ועולה השאלה האם אנו באמת חיים? האם אנו קשובים לכל יום ואיכותו המיוחדת? האם אנו אכן חיים חיים של ממש - של נתינה של עשיה של אהבת אמת לבוראנו לעצמנו, לסובבים אותנו, אלו מחשבות שעניינם להוסיף במודעות למתנה שנקראת חיים, במקום שיש העדר חיים תפקידו של כל אחד מעדת החסידים בפרט ומעמנו בכלל להרבות חיים
על חי שהוא חי, וחי שהוא מת
יש חי שהוא חי ויש חי שהוא מת שהחיים עוברים לידו ואינו נוכח כלל בתוכם ליבו סגור ונוכחותו כבויה, מימד החיים זהו כלי שיש למלאו כראוי, מימד הזמן נועד שיתרחש בתוכו דבר מה משמעותי מעבר לקיום ההישרדותי הרגיל, בסיפורו של רבי נחמן מעשה משבעה קבצנים ישנו ציטוט "דפק הנשר הגדול על המגדל ואמר חדלו עוד מלהיות עניים חזרו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם", המגדל הוא המרחב בו אנו תקועים יתכן ונחמד בתוכו אך הוא כה מצומצם ביחס לאפשרויות האמתיות הגלומות בנו, מתחנן אלנו הנשר הגדול המורה החפץ בהתקדמותנו "חדלו עוד מלהיות עניים".
עוני ועושר לא קשורים כלל למצב החשבון בבנק או לרכושנו כי אם לתודעת החיים, "שובו אל האוצרות שלכם" - חסידים היו אומרים שהאוצר שלנו הוא הזמן בתוכו אנו פועלים. יש פעמים שהחי הוא מת - היינו הוא חי בבריאות טובה אך עצבותו מלווה אותו לכל מקום ואיכויותיו קבורות מתחת למעטה העצבות והחוסר משמעות. הוא אינו שמח אינו בנתינה והזמן חולף כל יום שעובר זהו מיני מוות, ואנו נדרשים להרבות חיים, לחוות כל יום כיחידת חיים ממשית.
כשאני מתבונן במילים שכתבתי, אני שואל את עצמי האם זה מה שיש לך לומר בעקבות האסון הכל כך כואב בהסתלקותם של חמשת היקרים, חמש אבוקות שהאירו מאורו של רבנו נחמן, אך באמת זוהי הנקודה האמיתית שעולה בי מאז האסון. אפשר לדבר על המשמעות הסימלית של הארוע שהתרחש כששבו מההילולה, אפשר להזכיר את בני המשפחה והחברים שנותרו עם החלל הנורא בלב מהיעדר יקיריהם, על הפרטים הטכניים של התאונה עצמה, כל אלו בעלי ערך, אך הרצון הוא שיצא מכאן לימוד אישי מקדם - "והחי יתן אל ליבו". כיצד להרבות חיים.
נקודה נוספת שעולה בעקבות הדיבורים על עייפותו האפשרית של הנהג היא לקבל על עצמנו החלטה טובה לישון טוב. במלחמת עמלק נאמר "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" העייפות מרחיקה אותנו מהבורא, העייפות מרחיקה אותנו מעצמנו ומתפקידנו, לישון טוב משמע כמה שצריך, כשהשינה היא שינה אז הערנות היא ערנות, דהיינו כשישן כראוי במידה מספקת אחר כך יכול להיות ערני לעשות את תפקידו בנינוחות ובשמחה. איננו יודעים אף פעם מתי יגיע זמנו של כל אחד מאיתנו אבל כן אנו יכולים להיות במוכנות, לחיות במלאות כל יום וכל רגע, בחיוניות של אמת, נשמה בגוף, עד להשלמת סיבוב חיים זה , יהיה כשיהיה.
_a.jpg "צילום: גיל אליהו")
