שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הם יורים וחרדים
    "דומני שהיתה זו החלטה אילמת, לא מדוברת: יקרה אשר יקרה, אנחנו לא מוותרים על התפילות שלנו. הרב יכול להסביר, המג"ד יכול לאיים במשפט צבאי. אנחנו מצייתים רק לאחד - למפקד העליון". פרק מ"חרדים לגורלם" - יומן של חייל בנח"ל החרדי

    להתפלל או להתפלל?

    ההכרעות שנדרשנו להן היו אינסופיות. חייל רגיל לא יבין זאת. מפקד "מוריד" פקודה, חייל מבצע, ובכך תם מבחינתו העניין. אין פשוט מכך. בעבורנו, היה העניין מעט מורכב יותר. כאמור, היה לנו מפקד בצבא, מפקד שני בישיבה ומפקד שלישי - חשוב מכולם - אי שם למעלה. ומה קורה כאשר נדמה שפקודותיהם של המפקדים סותרות זו את זו? למי להישמע אז?

     

    דילמה כזו ניתן היה לראות במחסומים שעל גבול הקו הירוק. לא פעם התקשינו למצוא זמן לתפילת שחרית או ערבית. לא פעם נראו במחסומים חיילים כשבידם האחת הם בודקים מזוודה חשודה, וביד שנייה הם מסיימים לקשור תפילין לזרועם. וכאילו לא די בכך, השלימה את ה"תחפושת" המשונה הזו טלית גדולה ולבנה, שמתחת משתלשלים להם גדילי ציציות. את המראה כולו השלים סידור תפילה ביד שמאל, ונשק ב"הכן" ביד ימין.

     

    אנחנו התרגלנו. הפלסטינים לא. יכולתי לראות בעיניים את הפחד מהמראה המשונה. יכולתי לראות במבט המבועת חשש מחרדים. "עד שהתרגלנו לחיילים ההם," אמרו העיניים, "ועכשיו הביאו לנו את אלו? מה הם עומדים לעולל לנו?"

     

    לא רק הפלסטינים לא אהבו את המראה, אלא גם המפקדים שלנו. "מבחינתי," אמר מפקד הגדוד שלנו, יונתן ברנסקי, "תמצאו זמן להתפלל. מחסום זה סכנת חיים. אתם אמורים לתפקד בערנות שיא. לא מקובל עלי שעושים 'פסוקי דזמרה' יחד עם בדיקה של רכב חשוד. זה פשוט לא הולך יחד."

     

    לדעתו של ברנסקי, חובש כיפה, הצטרף גם הרב הגדודי שי דאום. הרב שלנו היה חכם. הוא פשוט ציטט מהכתבים. "מחסום זה פיקוח נפש, נכון? ופיקוח נפש שדוחה שבת, דוחה גם תפילת ערבית או מנחה. תעשו מאמץ למצוא את הזמן."

     

    עשינו מאמץ, אבל לא תמיד הצלחנו. בשלב מסוים קיבלנו החלטה. דומני שהיתה זו החלטה אילמת, לא מדוברת, כזו שמקובלת על כולם: יקרה אשר יקרה, אנחנו על התפילות שלנו לא מוותרים. הרב יכול להסביר, המג"ד יכול לאיים גם במשפט צבאי. אנחנו מצייתים רק לאחד - למפקד העליון.

     

    הפקודות החד‑משמעיות מצד אחד, והסירוב שלנו מצד שני, הולידו לא מעט מתיחויות. הדילמה לא נפתרה. בשטחים המשיכו להיראות במחסומים חיילים עם טליתות ותפילין במהלך פעילות מבצעית. המפקדים רתחו, אבל בדרך כלל החליטו לעצום עין.

     

    ואז התפוצץ העניין בכנס הצדעה גדודי, בבסיס במרכז הארץ. אחד הנואמים היה הרב יואל שוורץ. "סיפרתי בהתלהבות לרבנים אחרים," אמר הרב שוורץ,

    סמכות רוחנית, "כיצד עושים הבחורים שלנו במחסומים לשם שמים." בקהל עבר רחש. בזווית העין ראיתי כיצד מאדימים פני המפקדים. הרב שוורץ לא היה ער למתרחש. "סיפרתי להם," המשיך בלהט, "איך הם מטילים את אימתם על אויבינו כאשר הם באים עליהם עטויי תפילין וטלית, כאותם מלאכי חבלה. אין לי אלא לברך על כך. תחזקנה ידי החיילים ומפקדיהם העושים במלאכה".

     

    עכשיו הפך הרחש לצחוק חרישי ומאופק. חשנו כי בשדה הקרב הפרטי שלנו, היתה ידנו על העליונה. ועוד יותר מכך: חשנו כי הרב שוורץ עשה לנו שירות יקר בכל הנוגע ליחסינו עם העולם החרדי. וכי איזו תמונה יכולה להיות יקרה ומאירה יותר ממראה חייל חרדי, על תפיליו וטליתו, בודק בחפציו של "אויב" ערבי מסוכן?

     

    • "חרדים לגורלם" מאת דוד זולדן, חייל במחזור הראשון של הנח"ל החרדי. הוצאת "ידיעות ספרים". 207 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארכיון (המצולמים אינם קשורים לקטע המצוטט מן הספר)
    צילום: דובר צה"ל
    עטיפת הספר
    על המחזור הראשון של הנח"ל החרדי
    עטיפת הספר
    מומלצים