שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יהלום מהגיהנום
    "הנגן של עולם המתים" של יואב עזרא הוא ספר שירים קטן, שמציג עולם אפלולי, כמעט מיתי, של אדם החי בגיהנום, אבל מצליח להאיר את עצמו בפנס

    זירת השירה העברית היא מקום מאוד מוצק. גבולותיו ברורים, אייקוניו קבועים: ישנם הגדולים והמוכרים כמו חיים גורי, דוד אבידן, נתן זך ודומיהם, אחריהם ישנו הדור של רוני סומק, אגי משעול, ולמטה, בשכבה התחתונה, ישנם כל השאר. ויש המון מכל השאר. תל אביב מכילה סצנת שירה תת קרקעית. לאו דווקא תל אביב במובן הגיאו-פיזי, אלא יותר במובן התודעתי, איזו בערה קבועה שחיה במנותק מהמיינסטרים.


    תל אביב מלאה משוררים תמהונים, מוכשרים וגרפומנים (צילום: עומר הכהן)

     

    היא מקיימת ערבי הקראות, היא מוציאה פמפלטים, היא מלאה תמהונים, מופרעים, מוכשרים וגרפומנים. מה שחלקם עושים, ובגלל זה הנתק משועלי הקרבות הוותיקים ומזרם הגולף של המיינסטרים, הוא להרחיב את גבולות השירה, למתוח אותה, לנער אותה, לא לקבל את התכתובות של הדורות הקודמים.

     

    מזה זמן מה כל מיני אנשים לוחשים לי את שמו של יואב עזרא באוזן. אז הגעתי ל"נסיך הקטן", אחד מאותם בתי קפה תל אביביים הלומי משוררים, והצלחתי לשים ידי על הספר הקטן והמינורי, של הוצאת פלונית. ובאותה הזדמנות גם מצאתי שם את יואב עזרא בעצמו.

     

    קצת פרטים: עזרא פרסם את ספרו הראשון ב-1978 ומאז רוב הזמן נדם. מדי פעם שיחרר משהו לכתבי עת, אבל לא מעבר לכך. שמו ידוע בעיקר לאנשים ש"בתוך התחום", אבל כל אחד שנושם את הסצנה אמר לי בצורה נוקבת: "אתה חייב לקרוא אותו, יש לו המון יהלומים בשירה!"

     

    יהלומים לנצח

    יהלומים היא מטאפורה יפה ומדויקת, אבל לא היחידה, אלא אם כן יהלומים אפלים - כי קודם כל יש הרבה אופל ומורבידיות בשיריו של עזרא. לפעמים יש הרגשה כאילו הוא חי באיזה גיהנום מיתולוגי ומצליח לזקק מתוכו רגעי קסם, עד כמה שהדבר נשמע בלתי הגיוני. קסם גיהנומי. אהבה גיהנומית.

     

    עזרא מגיש את האהבה הענקית שיש בו בצורה כנה ויוצאת דופן. הוא לא טכנאי שפה יוצא דופן או מהפכן טרמינולוגי. הוא צומח מתוך המילים הפשוטות, היום יומיות, אבל היופי שלהן, הסידור שלהן, יש בו משהו מלא כוח, כמו בשיר הקצר "בשלל עולמות" (עמ' 10) - "החדרים עכשיו ריקים/ מנורות הגוף מאותתות לנו/ מבעד לארונות הקיר". קצר, מדויק, מעורר מחשבה.

     

    עזרא מנהל איזשהו דיאלוג - לפעמים סמוי, לפעמים תת קרקעי - עם העולם שמעבר. זה לא רק הגיהנום, אין פה טוב ורע, זה עולם של צללים, של תחושות, של אובייקטים מופשטים, עולם שמזכיר קצת את השירה של וויליאם בלייק. מין יופי בתולי, רחב יריעה, ועליו טיפות קטנות של אפלוליות, כמו בשיר הנושא אם שם הקובץ, עמ' 21: "את קולות הבוקר נושא רוח הלילה/ נופל המום/ על זרועות המנגינה/ ירח פעמוני מתנגן בהד אופל  שמיים פעמוניים/ מתפזרים/ לטיפות/ פעמונים/ על/ עצים/ ירוקים/ הנגן של עולם המתים".

     

    השיר הכי שמיימי, רליגיוזי ואפוקליפטי הוא "בצמרת העץ", עמ' 22: "כשהתעוררתי כבר הייתי קשור בצמרת העץ/ בעזרת חוטי תיל דוקרניים  והחורף משתולל/ לעומת שמיים גדולים מתרחקים/ רוחות קרות של הצפון המר   עדיין ניתכות  אל רוחות הדרום/ לוהטות מן הקצה אל הקצה וגשם מחטי/  בצורה של מכשירי גילוח/ עדיין יורד מלמעלה וכל הנוף השמיימי מתנועע במערבוליות/ החשכה אדומה היא פנס של הגיהנום".

     

    עזרא נמצא בגיהנום, אבל הוא לא סובל מייסורי תופת שם. הוא לא מדבר על כאבים, על יצורי שאול. הוא נמצא שם לבדו, הוא ונשמתו. אבל יש לו פנס. בכל רגע יש לו פנס כדי להאיר גם מבפנים וגם מבחוץ.

     

    פירומונים של עצב

    היופי של עזרא הוא יופי קודר. אין כמעט אופטימיות בשיריו. מנגד, אין גם פסימיות. יש איזו השלמה טרגית עם מצבו, שאיכשהו משחררת מעין פירומונים של עצב במערכת. זה משהו בקצב של המילים, ברווחים, בעולם המושגים שלו, זה אפילו משהו שמתחבר היטב לעטיפה; אותה ילדה-נערה מרוחת זיקנה. משהו בה מחויך, אבל חיוך עקום, אולי מעוות, לא חיוך של אושר, חיוך של השלמה עם מצב קיומי.

     

    היא לבושה לבן. אולי זו שמלת כלה, כי יש לה גם זר, אבל מאחוריה עלטה טרום-בראשיתית. היא אולי

    מייצגת של עזרא עצמו. הוא עדיין שומר על משהו, אולי לא מחויך, אבל משהו חי, משהו שמעריך את היופי, משהו ששואף ללבן הזה, משהו שהפנס שלו מאיר למרות שגופו והווייתו נמצאים תמיד בתוך האופל הזה.

     

    "הנגן של עולם המתים" הוא ספרון מאוד קצר, הוא מכיל רק 31 שירים. עורך הספר, שלמה קראוס, מספר כי עזרא הגיע אליו עם כמה מאות אותם צבר במשך שנים. בעבודת נמלים סיזיפית, שלא לומר כירורגית, נבחרו ולוטשו אותם 31 יהלומים. עזרא לא מרחיב את הגבולות, לא מזעזע את התיחומים, אבל נדמה שיש בו משהו שלא היה יכול לבקוע ממקום אחר, מרכזי, אלא רק מהשוליים. עכשיו, כשאני פוגש חובב שירה, אני אומר לו: "אתה חייב לקרוא את יואב עזרא, יש לו המון יהלומים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים