מבחן החומוס הגדול
- מבוסס על אירוע אמיתי.
כל הסיפור התחיל כשאסף האשים את אבא שלו, דוד, בכך שהוא אכל את כל מה שנשאר בקופסה האחרונה של ניהאד הירדני. דוד טען בחריפות כי הוא לא אשם וציין להגנתו כי הוא ממילא אינו מחובבי ניהאד הירדני, בטח ובטח מאז שאישתו, דורית, החלה ברכישת חומוס אבו-גוש המשובח. הוכחות החפות והאשמה התלקחו וההויכוח כולו החל לסוב סביב ליחסים המורכבים שהיו בין ניהאד הירדני ואימו או לספירת הקוליפורמים בישובי ספר סביב ירושלים.
זהו. הגיעו מים עד נפש. תוך כדי שאני מעמיד בסכנה את יחסיי עם ביתם הבכורה של הנוכחים קמתי על רגליי והכרזתי כי אבו ראמזי הוא החומוס הטוב ביותר שניתן להשיג במכולת. הדממה הרגעית נשברה לרסיסים כשכל הניצים פנו כנגדי. קללות והשוואות לחומוס אחלה ואשכרה ניגרו פנימה עד שכל הנושא התעצם לכדי בלילת טחינה טובענית. טיעונים נוקבים נורו לאויר לגבי הדרכים היעילות ביותר לטעימת החומוס והשפעת התוספות המתאימות על בלוטות החיך. הויכוח נחתך כשדורית הכריזה שמבחן החומוס הגדול יתקיים בסעודת שבת הבאה. כפי שקורה לעיתים במלחמות: משפחות הופרדו ואח פנה כנגד אחות. חברתו של אסף, שיר, הכריזה מייד עצמאות מחובת מערכת היחסים וציינה כי היא תשתתף במבחן כטועמת עצמאית. אסף בתגובה מייד הכריז על הצורך ביועץ חיצוני בלתי תלוי והודיע כי ידידו ארנון ישמש בתפקיד. הגנבתי מבט לבת זוגי וניסיתי לבצע הערכת מצב: טליה לא אוכלת חומוס, עובדה עצובה שבנסיבות אלו הפכה ליתרון: מערכת היחסים שלי הייתה בטוחה יחסית. במקרה הכי גרוע המשפחה שלה תנדה אותי. אני מאמין שזה קורבן שכל גבר בישראל מוכן לעשות בשביל החומוס שלו.
להסכמות הגענו מהר יותר מישיבת פסגה של אירן וסוריה לגבי מה צריך לעשות לישראל. כל אחד יכול להעלות טוען אחד לכתר וייערך מבחן טעימות עיוור בין המתמודדים. המתחרים נרשמו מייד ברשימת הקניות המשפחתית: ניהאד הירדני,אבו גוש, אבו רמזי, חומוס אחלה וסמיר הגדול.
שבוע ההמתנה עבר מהר, כאילו אלוהים תלש בבת אחת את כל הדפים של לוח השנה כדי לנקות כתם של סחוג שנמרח על השטיח. בדרך נסעתי לאט, טליה ישבה לצידי בשתיקה. שנינו ידענו שהיום הזה לא יגמר בצורה בה החל. היום הזה הולך לסמן את סופה של ההיסטוריה. כבר בכניסה יכלתי לראות שכולנו מבינים את החשיבות של האירוע. שולחן הסלון נעטף מפת פלסטיק חד פעמית בצבעי כחול ולבן פטריוטים ונייטראליים בכדי למנוע כל השפעה על הטעם. במרכז השולחן קערת גרגירי חומוס מהבילים ולצידם קדרת צ'יפס ענקית שנטפה מספיק שמן כדי להחליק את השיער של יאיר לפיד לשנה. לצד כל מקום בשולחן הונחו בקפידה פנקס, עיפרון ושישה גביעי חומוס ממוספרים.
טליה, שתחייה, מתישבת בראשות השולחן ומנהלת בטקסיות את האירוע. ארבעה גברים ושתי נשים הולכים לקבוע מהו החומוס השכונתי הטוב ביותר. אפשר לנגב את המתח באויר עם פיתה.
הצלחות מוטות, הפיתות מורמות והדממה הדקה נחתכת בצליל הניגובים והלעיסות, המילמולים החרישים ונחרצות תנועות העט על הנייר מזכירים לי ישיבת חרדים. חופרים בדעתם בכדי להגיע לאיזושהי אמת שאתה יודע שיש בתוכך אבל שאתה לא יכול לנסח במילים. העטים משרבטים נקודות וטיעונים ולבסוף מסכמים את כל החוכמה האנושית שלנו במספר פשוט: חמש נקודות לטוב ביותר ונקודה אחת אחד למיותר. חמישה חומוסים עלו לשולחן, רק אחד ייכנס שוב למקרר.
טליה אוספת את הפנקסים וסוכמת את הנקודות, היא מוציאה את הדף הנסתר שרושם איזה קערית הכילה איזה חומוס. קשה לתאר את המתח, את תחושת המחנק בגרון שמזכירה לך את הטיול ההוא שמישהו שכח את החומוס באוטו והתעקש אחר כך שהוא בסדר. אני מביט סביב בעיני הנוכחים. כל אחד בשולחן רוצה שהחומוס שלו ינצח אבל אף אחד לא יודע איזו קערית מכילה איזה חומוס. המצח שלי מתכסה בזיעה. הצ'יפס שלי נוטף שמן. כאן מתחוורת לי האמת הכי גדולה שבן אדם יכול להבין: בסופו של יום אתה מבין שעשית את כל מה שיכלת ועכשיו זה כבר לא תלוי בך. עכשיו יש רק דבר אחד שאתה יכול לעשות וזה להאמין. להאמין שמה שאתה אוהב הוא עד כדי כך טוב.
טליה מרימה את עיניה, היא מסתכלת אחד אחד בעיניים של כולנו. אני מבין שהיא לא בטוחה איך להפיל את הפצצה הזו באמצע החדר. בסופו של דבר היא מחליטה שלא למתוח את הרגע. יש דברים שצריך לתת להם את הכבוד הראוי. כי פה לא זוכים במדליית כסף, פה החומוס שלך או במכולת או בבית – אין מקום שני. "האחומוס השכונתי הטוב ביותר הוא..." היא לוקחת נשימה עמוקה וכל מה שאני זוכר לאחר מכן זה רק את קריאות השמחה שלי. אבו רמזי. אבו רמזי שלי! אולי אתה רק תעלול יחצ"ני, אבל כמה הייתי רוצה לראות את המבט של רמזי הקטן כשהוא מסתכל על אבא שלו בגאווה.
