שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לעשן סיגר עם המינגווי
    ליאונרדו פדורה הוא אחד הסופרים הפופולריים בקובה. הוא התפרסם בזכות סדרת ספרים שגיבורם הבלש "מריו קונדה", שכרך אחד מהם "אדיוס המינגווי", יצא בעברית. הנה קטע מתוכו

    ליאונרדו פדורה הוא מחשובי הסופרים היום בקובה. הוא נולד ב-1955, לא רחוק מביתו הקובני של המינגוויי. הוא למד ספרות לטינו-אמריקאית באוניברסיטת הוואנה. הוא ייחד את זמנו לכתיבה ביקורתית ומסאית, ועבד כעיתונאי. את פרסומו העולמי קנה בסדרת ספרים שגיבורם הוא הבלש מריו קונדה. כמו כן, כתב תסריטים, ופירסם שני קבצים של סיפורים קצרים. ספריו תורגמו לעשר שפות.

     

    לא תמיד שרר חום במקום משכבם של המתים. פעמים רבות שטף אותם הגשם בעת ששכבו על האדמה וריכך אותם כשנטמנו בתוכה, ולעיתים הגשם נמשך עד שהכל היה לביצה וחשף אותם והיה צורך לקבור אותם שוב. (ארנסט המינגוויי, "A Natural History of the Dead”)

     

    תחילה ירק, אחר כך פלט את שארית העשן שהחזיק בריאותיו ולבסוף הצליף באצבעותיו והשליך למים את בדל הסיגריה הקטן. הצריבה שחש באצבעותיו החזירה אותו למציאות, ועם השיבה לעולמם הכאוב של החיים חשב כמה היה רוצה לדעת מדוע באמת הוא עומד שם, מול הים, מוכן לצאת אל העבר במסע שאין לחזות את סופו.


    גר ליד המינגווי, פדורה (צילום: איבן חימנז)

     

    אז החל להשתכנע שרבות מהשאלות שישאל את עצמו מרגע זה לא יזכו לתשובה, אבל נרגע כשנזכר שזה היה גורלן של שאלות רבות אחרות שנגררו לאורך קיומו ולרוחבו, עד שהשלים עם הוודאות האכזרית שייאלץ לחיות עם יותר סימני שאלה מאשר ודאויות, עם יותר אבידות מאשר זכיות. אולי משום כך שוב איננו שוטר ומיום ליום הוא מאמין בפחות דברים, אמר בליבו וקירב עוד סיגריה אל שפתיו.

     

    הרוח הנעימה שנשבה מכיוון הרציף הקטן היתה ברכה בחום הקיץ, אבל מריו קוֹנדֶה בחר בקטע הקצר של המזח שזכה לצִלן של כמה קזוארינות עתיקות מסיבות שלא היה להן ולא כלום עם השמש ועם החום. הוא ישב על החומה, רגליו משתלשלות לעבר השונית, והתענג על הרגשת הגאולה מעריצוּת הזמן ועל המחשבה שיוכל לבלות את שארית ימיו בדיוק במקום הזה בלי לעשות כלום, רק להרהר, להיזכר ולהשקיף על הים, הרוגע כל כך.

     

    ואם יעלה בדעתו רעיון טוב כלשהו, אפילו להתחיל לכתוב. בגן העדן הפרטי שלו הפך קוֹנדֶה את הים, את גליו ואת סאונו, לתפאורה המושלמת לרוחות הרפאים של נפשו ושל זיכרונו העקשני, שביניהם שרד, כמו ניצול נחוש מספינה טובעת, חיזיון מתוק שבו ראה את עצמו חי בבית עץ מול הים, כותב בבקרים, דג ושוחה אחר הצהריים ובלילות מתעלס עם אישה ענוגה ומסעירה, ששׂערה עדיין לח מהמקלחת וריח הסבון הנודף ממנה מתחרה בניחוחות העולים מעורה שהזהיב בשמש.

     

    ואף שחלפו שנים מאז שהמציאות טרפה את חלומו בלהיטות האכזרית שכה אופיינית לה, קוֹנדֶה לא הצליח להבין מדוע עודנו נאחז בחיזיון הזה, שהיה בהתחלה מאוד חי וצילומי, ואילו כעת בקושי הצליח לראות בו אורות והבהובים מעורפלים שמקורם בלוח צבעים אימפרסיוניסטי עלוב.

     

    לכן חדל לתהות על הסיבה למסלולו ביום ההוא אחר הצהריים: הוא ידע רק שמוחו וגופו תבעו ממנו במפגיע לחזור אל הספינה הקטנה הזאת בקוֹחימַר שעלתה על שרטון בזיכרונותיו. למעשה הכל התחיל במקום הזה עצמו, מול אותו הים, תחת אותן קזוארינות, שהיו אז צעירות בארבעים שנה, בקרב הריחות האלה שלא סרו מעולם, ביום ההוא בשנת 1960 שהכיר בו את ארנסט המינגוויי.


    מריו קונדה בולש ברחובות הוואנה (צילום: ערן סידי)

     

    התאריך המדויק של הפגישה אבד לו, כמו הרבה דברים טובים אחרים בחייו, והוא לא היה בטוח אם היה אז בן חמש או שכבר מלאו לו שש, אף שבתקופה ההיא כבר נהג סבו, רוּפינוֹ אֶל קוֹנדֶה, לקחת אותו למקומות שונים ומשונים, ממכלאות התרנגולים ומסבאות הנמל עד שולחנות הדומינו ואצטדיוני הכדור, אל המקומות החמימים ההם, שכמעט כולם נמחו מעל פני האדמה בשל חוקים ותקנות למיניהם, שקוֹנדֶה למד בהם כמה מהדברים החשובים ביותר שגבר צריך לדעת.

     

    ביום ההוא, שמייד נחקק בזיכרונו לתמיד, צפו בקרבות תרנגולים ברובע גוּאַנַבַּקוֹאָה, וסבו, שניצח כמעט כמו תמיד, החליט בתור פרס לקחת אותו להכיר את היישוב קוֹחימַר, הקרוב להוואנה ובה בעת רחוק ממנה כל כך, כדי שיאכל שם מהגלידות שהוא עמד על כך שהן הטובות ביותר בקובה, שייצר הסיני קַסימירוֹ צ'וֹן במכונות סורבט ישנות, עשויות עץ, תמיד מפירות מקומיים טריים.

     

    קונדה עדיין דימה לזכור את טעמה הדביק של גלידת המַמֵיי ואת שמחתו למראה תמרוניה של יאכטה יפהפייה עשויה עץ חום, ששתי חכות ענקיות הזדקרו ממנה כלפי השמים ושיוו לה מראה של חרק צף. אם הזיכרון היה אמיתי, קונדה עקב במבטו אחר היאכטה בעת שזו קרבה לאט אל החוף, עקפה את צי סירות הדיג המתפרקות שעגנו ברציף והטילה עוגן על יד המזח.

     

    אז קפץ גבר אדמוני, בלי חולצה, מהיאכטה אל מזח המלט, כדי לתפוס את החבל שהשליך אליו מהספינה גבר אחר, חבוש כובע לבן מלוכלך. האדמוני משך בקצה וקירב את היאכטה אל עמוד, ועשה בחבל קשר מושלם. אולי סבו רופינו אמר לו משהו, אבל עיניו וזיכרונו של קונדה כבר התעכבו על האיש השני, עם הכובע, שמלבד זה הרכיב משקפיים עגולים, ירוקי זגוגית, והיה לו זקן שיבה עבות.

     

    הילד לא גרע ממנו את עיניו בשעה שקפץ מהספינה הנוצצת והתעכב לשוחח עם הגבר האדמוני שחיכה לו על המזח. קונדה נשאר משוכנע מאז כל חייו שראה כיצד הגברים לוחצים ידיים, ובלי להרפות, מדברים במשך זמן לא מוגדר בזיכרון, אולי דקה ואולי שעה, אך כל הזמן אוחזים ידיים, עד שהגבר הזקן המזוקן חיבק את האחר, ובלי להביט לאחור צעד על המזח לעבר החוף.

     

    הוא דמה מעט לסנטה קלאוס, האיש המזוקן הזה, המלוכלך מעט, שכפות ידיו ורגליו גדולות, שצעד בביטחון אבל הילוכו הסגיר גם עצב. ואולי זה היה רק רושם סתום, מגנטי ומבשר רע, שכוּון אל עולם הגעגועים שעוד היה צפוי לו, געגועים שהסתתרו בעתיד שהילד לא היה יכול אפילו להעלות בדעתו. כשעלה האיש בעל הזקָן השׂב במדרגות הבטון ופנה אל המדרכה, הוא נעשה גבוה יותר וקונדה ראה אותו תוחב את כובעו תחת זרועו.

     

    מכיס חולצתו הוציא מסרק פלסטיק קטן והחל לסרק בו את שערו, למשוך אותו לאחור, שוב ושוב, כאילו התעקשות זו נחוצה. לרגע היה האיש קרוב אל קונדה ואל סבו עד כדי כך שקונדה קלט משב מריחו: תערובת של זיעה וים, של דלק ודגים, צחנה דוחה ויוקדת.

     

    "הוא מידרדר", לחש סבו, ואף פעם לא נודע לקונדה אם התכוון לאיש או למזג האוויר, שכן בצומת

    זה של זיכרונו החלו מתערבים הזיכרון והידע הנרכש, צעידתו של האיש וקול הרעם שנשמע מרחוק, ולפיכך נהג קונדה לקטוע ברגע זה את שחזור פגישתו היחידה עם ארנסט המינגוויי.

     

    "זה חֶמינגוּאֵיי, הסופר האמריקאי", הוסיף סבו כשהאיש עבר הלאה. "גם הוא אוהב קרבות תרנגולים, אתה יודע...?"

    קונדה דימה לזכור, או לפחות אהב לדמות לעצמו, ששמע את ההערה הזאת בעת שצפה בסופר נכנס לקרייזלר שחורה נוצצת שחנתה מעבר לכביש ודרך החלון, בלי להסיר את משקפיו ירוקי הזגוגיות.

     

    הוא נופף בידו לשלום, בדיוק לעברם של קונדה וסבו, אף שאולי כיוון את זה מעט הלאה מהם, כלפי הגדה שנשארו בה היאכטה והגבר האדמוני שהתחבק איתו קודם, או הלאה משם, אל המצפה הספרדי שהוקם כנגד חלוף השנים, או אולי אפילו הרבה מעבר לו, אל הזרם הרחוק הגועש של המפרץ שהאיש שהדיף צחנת ים, דגים וזיעה, לא ידע אז שלא ישוב עוד להפליג בו... אבל הילד כבר לכד את הנפנוף באוויר, ולפני שהמכונית יצאה לדרכה, השיב עליו בידו ובקולו.

     

    "אַדיוֹס, חֶמינגוּאֵיי", צעק, וקיבל כתגובה את חיוכו של האיש.

     

    "אדיוס, המינגווי" מאת לאונרדו פדורה, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגום מספרדית: טל ניצן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מריו קונדה בדרכים
    עטיפת הספר
    שער המגזין לייף
    ארנסט המינגווי
    שער המגזין לייף
    הטבות למנויים
    מומלצים