שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שחייה נפרדת, רגשות מעורבים
    באין שעות שחייה נפרדות, נכנסה אפרת שפירא-רוזנברג עם ילדיה לבריכה המקומית - כשהיא לבושה מכף רגל ועד ראש: "אין דבר מעיק יותר מבגדים רטובים ומשפשפים, אבל מצד שני - האם עדיף להיחשף בפני המכרים מבית הכנסת?"

    זהו, אחרי גל החום של הימים האחרונים אי אפשר להתכחש לעובדה שהקיץ כבר ממש פה. ארבעים מעלות בצל, ולא כמטאפורה, הם לא מצב שמאפשר שהייה עם ילדים במרחב יבש כלשהו, ולכן, בלי לחשוב פעמיים, מצאתי את עצמי השבוע נשרכת לבריכה המקומית, על כל ילדיי ועוד כמה וכמה ילדים של חבריי הטובים. נערכתי בבית, ארזתי בגדי ים, כובעים, מגבות, משקפות, מצופים, פירות ומה לא, ורק על פרט אחד קטן ושולי שוב לא חשבתי - מה בדיוק אני הולכת לעשות שם.

     

    כי מיותר לציין שהבריכה המקומית לא התברכה בשעות שחייה נפרדות לגברים ולנשים, ואני - מאז עמדתי על דעתי הבוגרת - לא עוטה על עצמי בגד ים בחברת גברים, גם אם הם מאוד עסוקים בלרוץ אחרי הילדים שלהם בבריכה וממש לא מעניין אותם מי נמצאת או לא נמצאת לידם, ומה היא בדיוק לובשת.

     

    בשנות רווקותי, ואפילו בשנות נישואיי הראשונות, עניין זה לא היה בעיה משמעותית, ותמיד מצאתי פתרונות - החוף הנפרד או בריכה נפרדת שצריך לנסוע אליה שעה לכל כיוון וכיוצ"ב. אבל מאז בואם לעולם של ילדיי שיחיו, עוגמת הנפש שעשויה להיגרם להם מוויתור על הבילוי האולטימטיבי של הקיץ, בשילוב עם גילם הצעיר, גרמו לי לנסות להתמודד בדרכים יצירתיות יותר.

     

    כך מצאתי את עצמי השבוע, מוקפת בילדים, אבות ואימהות בבגדי ים, צוחקים, צוהלים ומשפריצים מים, עומדת באמצע הבריכה, בביגוד מלא, ומנסה בו זמנית גם לעמוד בקצב של הפעוטה המתרוצצת לצידי, וגם לא להירטב. כן כן, גם לעמוד בלב הבריכה בבגדים, וגם לא להירטב.

     

    שלחתי מבטים יוקדי אש וגופרית לכל ילד שהעז לקפוץ לידי ולהרטיב לי את קצה האף, וכשהבת שלי ירתה עלי מתוך אקדח המים סילון למרכז המצח, שקלתי ברצינות להטביע אותה במקום. כשהיא ראתה את המבט שלי היא שאלה בתמימות - אבל אמא, אנחנו בבריכה, הכל כאן רטוב! והיא צדקה. נכנעתי לעובדה שאני אכן, בסופו של דבר, עומדת בתוך המים, ובסוף האירוע יצאתי מהבריכה ודידתי כמו פינגווין חנוט לכיוון האוטו, שספג את כל מי הבריכה שהיו לי בחצאית.

     

    ובאמת, למי שלא שוחה מעורב - הקיץ הוא העונה המבאסת ביותר בשנה. אומרים קיץ, ים, אבטיח - אני חושבת בגדים רטובים, נדבקים ומשפשפים.

     

    אז מה עושים?

    אוקיי, אז ניתן לוותר על כל העניין ולהישאר לשחק טאקי במזגן בבית. אבל מה אני אגיד, על האושר - אין מילה פחותה מזו כדי לתאר את זה - של הילדים שלי במים אני פשוט לא מוכנה לוותר, וגם לא על חוויות הילדות של ימי שישי או אחרי צהריים משפחתיים בים או בבריכה, עם פירות מלוחים, פיתות רטובות, קרטיבים נדבקים והמון מצברוח טוב.

     

    מצד שני, מה? נכנסים למים כאחד האדם מתוך ידיעה שממילא אף אחד לא שם לב אליי גם כשאני שם? (בטח אל מול תשומת הלב המרובה שאני מעוררת עם הביגוד המלא שלי...)? תכל'ס, כל שנה כשהאופציה הזו עולה מחדש, אני מגלה שוב ושוב שמבחינתי זו לא אופציה בכלל.

     

    מתוך כל המגבלות הקשות יותר והקשות פחות שהעולם הדתי מטיל עליי, זו אולי המבאסת והקשה מכולן, אך היא גם זו שעמוק בפנים, ביני לבין עצמי, אני גם הכי מזדהה

    איתה והכי שלמה איתה מכולן. גם לו היתה לי בחירה (ובסופו של דבר הרי יש לי אותה), הייתי בוחרת בה. זה נראה לי נכון, בריא וטבעי שלא להיחשף בצורה כזו אל מול זרים, וקל וחומר אל מול מכרים מבית הכנסת או חברים קרובים. מקובל עליי שיש מי שמרגיש טבעי, בריא ונכון עם הבחירה ההפוכה, אבל אני לא.

     

    אז בעקבות חוויית השבוע האחרון בהחלט למדתי על עצמי משהו חשוב. חוץ מזה, הגעתי לשתי תובנות נוספות: עד שהבריכה המקומית תחליט שאת שעות השיא של בין הערביים כדאי להקדיש לנשים בלבד, עדיף לפנות מראש את חבלי הכביסה לטובת שורה ארוכה של בגדים רטובים. וגם - למושבים רטובים באוטו לוקח שלושה ימים להתייבש. סתם, שתדעו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים