"את באה לכאן הרבה?" לחש לי קול גברי בבר
אף פעם לא אהבתי לצאת לפאב לבד. נראה לי מזמין יתר על המידה את הדברים שאיני רוצה שיהיו מנת חלקי. אבל באותו הערב היה משהו שונה. נכתב בעקבות הטור של אלכס הבת
עמדתי מול ארון הבגדים שלי. דלתותיו הגדולות פעורות לפניי, מציע לי את מרכולתו - בגדים רבים שכל אחד מהם יפסוק סוף שונה לאותה ההתחלה.
בחרתי שמלת כתפיות שחורה חושפת גוו מבד אוורירי, סנדלי עקב עם רצועה סביב הקרסול, איפור כבד ומעושן בעיניים - הרבה שחור - ריסים עבים. שיער אסוף כלפי מעלה במעין רישול שלקח יותר מדי זמן להיראות כזה.
אני כבר שם, מול הבר החדש ההוא. מקום שקט, נקי, מוקפד מאוד, עם מוזיקה ישנה וטובה. "קחי את הכרטיס, שיהיה לך המספר שלי. תתקשרי כשתרצי לחזור", אמר לי נהג המונית שנייה לפני שיצאתי אל הרחוב.
זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת לבד. אף פעם לא אהבתי לצאת לפאב לבד. נראה לי מזמין יתר על המידה את הדברים שאיני רוצה שיהיו מנת חלקי. אבל הערב היה משהו שונה.
תחושה מוזרה, לשבת בפאב לבד בלי החבורה שלי
עברתי את השומר, הנחתי את היד על המזוזה בפתח, מה שהקנה לי מספר שניות לבחון את המקום. היה מקום פנוי על הבר, אפילו שניים. התיישבתי. "בנדיקטין", לחשתי לברמן. איזו תחושה מוזרה, לשבת בפאב לבד בלי החבורה שלי.
"אז מה? את באה לכאן הרבה?" לחש לי קול גברי מעבר לכתף.
"לא, האמת שזו הפעם הראשונה שלי פה, אולי בגלל זה הפתיח שלך לא נראה לי כל כך שחוק", קרצתי בחיוך.
הוא צחק. שחום, עיניים בצבע חום בהיר, לא גבוה במיוחד 1.78 בערך, אני בטח אעקוף אותו עם העקבים, אבל לי זה לא מפריע. אלגנטי ומטופח, בנוי היטב בהחלט. חיוך מתוק.
טו-אוב.
"אז מה? מי יושב כאן לידך?"
"אתה!" עניתי.
"גם את לא ממש מקורית, את יודעת.." אמר.
גיחכתי ועניתי שלא ידעתי שאנחנו בתחרות הברקות.
"קוניאק, הא? יפה יפה". אמרתי.
"פשש... איך את יודעת? רוצה לגימה?"
"סניפטר", סיננתי והושטתי ידי לכוס.
הוא הביט עליי בחיוך מרוצה.
לגמתי, למרות שידעתי איך ערבוב סוגים שונים של אלכוהול משפיע עליי. ויכול להיות שלגמתי דווקא בגלל שידעתי.
"אולי נלך למקום יותר שקט?"
שני זרים. אין שמות. רק פנים.
שמתי שטר על הבר וקמתי. הוא בחן אותי. ראיתי את זה ונתתי לו. אני אוהבת את זה. הוא חייך אליי, ראיתי שהוא אהב. אני חייכתי בחזרה - המחול מתחיל.
Modern love מתנגן ברכב שלו.. "I don’t believe in modern love"
"כמה אירוני", חשבתי לעצמי, גם אני לא.
בית מלון יקר. אין הרבה מילים. אנחנו ניגשים לקבלה, הוא עושה את כל ה"סידורים". כרטיס-פותח ביד. האור הירוק נדלק בדלת, הוא פותח אותה וסימן לי "ליידיז פירסט" עם היד.
אני נכנסת. הדלת נסגרת מאחורי גבי.
הוא לא מבזבז זמן. אצבע אטית עוברת בשביל עמוד השדרה שלי. למטה ושוב למעלה. הפטמות שלי הזדקרו מצמרמורת. כפות ידיו החמות נתחבו מתחת לכתפיות. השמלה החליקה ממני ונחה על הרצפה סביב עקביי.
אנחנו שם, ואם כבר - אז גם אני משתתפת בחגיגה. מהר מאוד אני גואלת אותו מבגדיו. הוא לבוש ממש לטעמי, אבל הוא מוצא חן בעיניי הרבה יותר כשהוא חף מבגדים.
הוא יודע איך לגעת בי בדיוק בקצב ובעוצמה שאני אוהבת
אני אוחזת בפניו ומנשקת אותו, בהתחלה ברפרוף עדין ואז בקצב הולך וגובר. נצמדת אליו, מרגישה אותו. אישוניו מתבייתים על הירוק שבעיניים שלי. ואז, שנייה לפני שהוא שבע אני משפילה מבט מצועף, יודעת טוב מאוד מה זה יעשה לו. הוא תופס אותי חזק וכורך את רגליי סביבו, דוחף אותי כנגד הקיר.
הוא יודע איך לגעת בי בדיוק בקצב ובעוצמה שאני אוהבת. פורט על גופי בלשונו כעל נבל שלא מבושש להשמיע את צליליו. כמעט בשיא שלי הוא נעצר לפתע, קם משם ומביט בי. יש לי מבט זעוף בעיניים.
הוא מהסה אותי. "סבלנות, הלנה", הוא מחייך בערמומיות.
"לא קוראים לי הלנה", אני אומרת, "קוראים לי..."
"ששש. שקט הלנה!" הוא מחייך אליי.
אנחנו מתמזגים לכדי אחד, שלם ומשלים. מתהפכים, מזיעים, חמים וסוערים. הלנה והרקולס על פסגת האולימפוס, זולגים עסיס זה על זו.
נרדמנו עירומים, מכורבלים זה בזו. הנאה צרופה. התעוררתי עם שחר, כהרגלי. הבטתי עליו, לקח לי כמה שניות להתאפס על מה שקרה. העברתי את אצבעותיי בעדינות בשיערו המלא וחייכתי. הוא כל כך יפה.
קמתי מהמיטה אל המקלחת. מן המראה מולי ניבטה אליי דמותי. חייכתי אליה, היא חייכה אליי בחזרה. שטפתי את עצמי. הרגשתי טוב. המים עברו דרך השיער הארוך שלי ובמורד הגב.
יצאתי מן המקלחת לחדר עטופה במגבת. הבטתי על המיטה.
הרקולס לא היה שם.
בהתחלה הייתי קצת בהלם, אבל אז הבנתי שכנראה ככה זה בעולם שלהם.
יצאתי אל המרפסת לשאוף את האוויר של הים. הוא היה יפה. כמעט כמו הרקולס שלי. נכנסתי, פשפשתי בתיק שלי אחר הכרטיס והזמנתי את המונית מאתמול.
חשבתי לעצמי כמה טוב שאני בעיר אחרת ואף אחד שאני מכירה לא יראה אותי יוצאת מוקדם בבוקר מבית מלון, לבושה בשמלת ערב ועקבים, עם שיער רטוב. זה לא מתאים לאופי שלי.
הגעתי הביתה. פתחתי את הדלת, ושם הוא היה - הרקולס. מביט בי בחיוך שרמנטי, בוחש כוס קפה שחור. "להכין לך תה עם נענע וקינמון, יפתי?"
רצתי פנימה.
"חשבתי שלפחות נחזור יחד, יא מניאק", חייכתי ומיהרתי להדביק לו נשיקה מלאת אהבה.
"אם כבר משחקים, אז עד הסוף, הלנה מטרויה", צחק והוביל אותי לחדר השינה שלנו.
הלב שלי חייך אליו. הייתי מאושרת. אני הולכת לעשות אהבה על הבוקר עם הגבר שלי.
כן, "אושר ועושר" עודנה כתמיד סולדת מסטוצים. "הרקולס" הוא מי שהיה אז בן זוגי זה שנתיים, ומה שקרה באותו הערב בבר היה התוצאה של "שיחת אחרי סקס" בינינו על פנטזיות, בין השאר "פנטזיית הזרים" - רק פנים, אין שמות, אין דיבורים, אין מחויבות. סקס ותו לא.
למה יש נטייה להניח שאי אפשר לשתף בן זוג קבוע בפנטזיות הכמוסות ואף להגשימן איתו? מיניות בריאה בין שני אנשים צריכה לכלול תקשורת פתוחה. קשה לי להבין אנשים שחולקים יחד חיים שלמים, ועם זאת נבוכים ליידע ולהתוודע לצדדים הנסתרים מן העין בבן זוגם.
אין מה לטמון את הראש בחול. השגרה כשלעצמה, ובעיקר בתחום המיני, יכולה לחולל שמות ביחסים מונוגמיים. רבים מעידים על עצמם שהשגרה והמונוטוניות גרמו להם "לחפש בחוץ", כי רצו להרגיש שוב את ה"פרפרים". אז נכון ש"לבגוד זה אופי", אבל בחיים יש גם נסיבות וחסכים, וכשהשניים מצטלבים נולדות רעות חולות אין ספור גם לאנשי האופי מלאי החוסן.
אז אל תתביישו לדבר, להקשיב, לעשות. כך תפיחו רוח חדשה בחייכם. נכון שזה לא היה "הדבר האמיתי", הרי לא היינו זרים, אבל זה הכי קרוב שיש. במקום להתעסק במה שאי אפשר לעשות, עדיף להתמקד בשיטות שיעשירו את הצלחת הזוגית. אז למרבה ההפתעה, אפשר להגיע לרמת רווחה גבוהה יותר מאשר זו של ה"חופשי".
ברור שכאשר שניים נמצאים בזוגיות תקינה, יהיו דברים שיימנעו מהם, מכורח היותם זוג נאמן. אבל האם העובדה שמנות מסוימות נפקדות מהתפריט שלהם גוזרת עליהם לגווע מרעב?
לא ולא! למעשה, אם ינהגו בחוכמה, אפילו אפשרי שהם יאכלו טוב יותר.
נכון שהיינו אותם שני אנשים. הכרנו זה את זו, ידענו אחד את נשימות השנייה, ובכל זאת היה בזה משהו מרענן, מפתיע. משהו שמתכוננים אליו.
תבלו את המנה שלכם בכל פעם בתבלין אחר, הקפידו להגיש אותה בכל פעם בצורה אחרת, ותיווכחו שהיא אינה נמאסת.
