שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חתומים בנשיקה

    להלי פרילינג ושרון פדידה מביאים את הזוגיות שלהם עם חריצים לתוך האמנות שלהם, מאיה כהן-לוי עושה חריצים על ה-11 בספטמבר. שתי תערוכות חדשות

    בהזמנה לתערוכה של להלי פרילינג ושרון פדידה נראה זוג מתנשק נשיקה צרפתית. פרילינג ופדידה הם בני זוג המציגים יחד בגלריה השיתופית "דרום". המודל של זוג שחי יוצר יחד מוכר באמנות מזוגות הטרוסקסואלים והומוסקסואלים בארץ ובחו"ל: יש את זוג אמני הוידיאו אפי ואמיר החיים כיום באירופה וזוג האמנים גיל& ומוטי, שהדיאדה הזוגית שלהם נוכחת דרך הקצנת הדומות ביניהם.

     

    נשיקה צרפתית מחורצת. פרילינג ופדידה

     

    אירוע פרידה מזוגיות זכור גם מהמיצג של האמנים מרינה אברמוביץ ובן זוגה דאז אולי. המיצג היה טקס פרידה בו הם צעדו זה לקראת זה על החומה הסינית. במקרה של פדידה ופרילינג, ובניגוד לכל הזוגות הנזכרים, מונח תו שייכות על כל אובייקט ואין כל ניסיון למוסס את קו הגבול שבין החיים לאמנות.

     

    בכל זאת, בסיור בתערוכה מתברר כי תמונת הנשיקה של ההזמנה, בה חורצים קווים את תווי הפנים של שניהם ויוצרים דימוי היברידי של שלהם כיחידה אורגנית אחת, בכלל נעדרת. פרילינג: "צילמנו סשן של תמונות שלנו כזוג. לקחתי דימוי של זוג שהוא הכי קלישאה ורציתי לפורר אותו, לכן חרצתי חריצים בתמונה. קראנו לו "under my skin". בסוף לא הכנסנו את הדימוי לתערוכה, זה תיפקד יותר כטיזר וגם הרגיש לי מיותר".

     

    אז איך בעצם נולד הרעיון לתערוכה משותפת?

     

    "אנחנו חיים בדירה שהיא הבית והסטודיו שלנו. אני למדתי בבצלאל במחלקה לאמנות וסיימתי לפני שנתיים, שרון בוגר תקשורת חזותית. הצבת האובייקטים באינסטליישן אפשרה לי לראות את הדיאלוג בינינו. עבדתי על האובייקטים בסטודיו, שרון רגיל יותר לשחק ברעיונות ומוקסם מחומרים שהוא מוצא כמו קרטונים וריקות גבס ובא לו לבנות במקום. אני אובססיבית לקווים. את הבחור העירום על הספה מצאתי בפח זבל". 

     

    חושני כמו כלב מת

    חושניות שעברה צינון קיימת גם בדימוי של כלב מת העשוי משערות פרווה סינתטית שנמצא בתערוכה (להלי). השנצים השחורים של הפרווה מתבדרים ברוח ברטט קל שמפיח בהן מאוורר תעשייתי; תנועה שמקורה חבוי נוכחת גם בתזוזה של קרטון חום הפוך שפדידה מניח על הרצפה.


    מוצאים אובייקטים בפח, ואז לתערוכה

     

    זה אובייקט שזז כמו מעצמו. הקרטון מזכיר את העבודה של אדם רבינוביץ' בתערוכה שאצר אורי דסאו בגלריה גבעון. רבינוביץ' הניח אז על הרצפה קרטון שבקעו ממנו קולות ממליאת הכנסת ב-1957. הסאונד הארכיוני הקליט קולות של רימון שהתפוצץ וסירנה. בתערוכה אובייקט נוסף המונח על הרצפה הזורק אותנו לסט קולנועי מאולתר; פרילינג בנתה מפרספקס לבן מעין נוף-תפאורה גיאומטרי ומאירה אותו בפרוג'קטור המפיץ אור ירקרק.

     

    בחזרה לנשיקה - מאיה כהן לוי

    כמו הנשיקה של פדידה ופרילינג, גם בעבודות של מאיה כהן לוי בגלריה האוניברסיטאית קיים צילום מטופל בחריצים. הפעם אלו צילומי שחור-לבן המתארים נופים אורבניים. בלוקיישן של הצילום יש מגדלים מפלצתיים בנווה צדק ומבנים בטחונים במתחם עזריאלי. כהן לוי מצלמת מצלמת מעקב, מתעדת נחיתה במנחת המטוסים שבקריה, אך מייצרת הסטה לכיוון סוריאליסטי-לילי.

     

    כשהיא חורצת חריצים במגדל עזריאלי, הם מטפסים על המבנה כתפרחת טפילית דוקרת. בצילום אחר מופיע שעון תחנת הרכבת עזריאלי, שהקילוף של הנייר סביבו מחלץ מהמשטח חרכי אור בארוקיים. הצורות הגיאומטריות ספק בונות – ספק סודקות את גג המבנה, מקיפות כטבעת חנק את השעון וכאילו חונטות אותו ואת הזמן.


    לא יוצאים מ-11 בספטמבר. כהן-לוי

     

    בקיעת האור מזכירה ניגודי אור וצל דרמטיים בקולנוע אקספרסיוניסטי. דימויים קולנועיים מופיעים גם בצלחת הלוויין ממנחת המטוסים בקריה. מתברר כי כהן-לוי חיכתה ימים רבים לחזיון כדי ללכוד את רגע הנחיתה "הנשגב". למרות סיפור המסגרת הבטחוניסטי, מהדהדת הצלחת הלוויינית דווקא סרטי מדע בדיוני ישנים. החריצים הזערוריים מזכירים זיקוקים של פסולת רדיואקטיבית, ומייצרים מקום שהוא "לא מקום" ותחושה של ריאליזם פנטסטי.

     

    גודש, ערפול ושיבוש

    בטקסט הקטלוג כותבת דומיניק לוי -אייזנברג על עולם נפשי וחושי, המוצא את סביבתו הטבעית במישור ביניים שגבולותיו אינם מוגדרים. את קיומו של עולם ביניים זה ניתן להסיק על פי אייזנברג ע"י "אפקטים של גודש וערפול ואף שיבוש של מערך עיטורי אדריכלי סדור, רציף ויציב לכאורה".

     

    על חוסר יציבות מדובר גם במאמר נוסף בו מצטט האוצר פרופ' מוטי עומר את פרופ' משה צוקרמן

    והאיקונולוגיה של תצלומי עזריאלי. הוא מדבר על האסוציאציה העולה מאז ה-11 לספטמבר בקישור שנעשה בין מגדל לבין מטוס. כמה שנים לאחר אסון התאומים כדאי לבחון מחדש את המיידיות של הפרשנות הזו, והמהירות בה נטענים כל מגדל ומטוס בסימבוליות הזו. נדמה כי בציורים הצבעוניים של כהן-לוי הדגמים משטחים את התמונה, ומפרקים בה את אשליית העומק כשהם מפוגגים לחלוטין את תחושת הסכנה.

     

    בכל אופן, דומה כי אצל כהן-לוי דווקא העבודות הפחות מהודקות (רטט קצבי ואור הנטפל אל המבנים, צר עליהם או מטפטף נצנוצי אור זוהרים ורדיואקטיביים), אלה המשחררות קצת את קפיץ הביצוע, הן הטובות והמסקרנות יותר. 

     

    • להלי פרילינג ושרון פדידה, "אבל אני לא", א' עד ה' 18:00-21:00, ו' 11:00-14:00,עד ה-8 ליוני, מטלון 82 
    • מאיה כהן לוי, הגלריה האוניברסיטאית "דמדומים, נופים אורבניים תל-אביב", א' עד ה': 11:00 עד 19:00,חיים לבנון 1 תל אביב, עד ה-16 ליולי

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים