שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ירושה שמנה? קבל בִּמקום: שק מלא ציפיות
    בתקופת המקרא היה שווה להיות בן בכור – הוא זכה בירושה השמנה, בתפקידים, בכבוד. ומה מקבל היום הבכור? שק עמוס בציפיות והורים מחוסרי ניסיון. פלא שהוא מוכן למכור בשמחה את הבכורה, גם בלי לקבל בתמורה נזיד עדשים?

    "נו, אז כיף להיות בכור?" שאלתי בארוחת הערב את חברו בן ה-7 של בני, בכור במשפחתו. "לא", הוא ענה מיד ובפסקנות, תוך עיוות ברור של פניו, ומיד המשיך כאילו חיכה לשאלה הזו כבר זמן רב. "הבכור צריך לשמור על האחים שלו ותמיד רוצים שהוא יתנהג יפה. זה מעצבן", חתם את דבריו. הבכור שלי, בגיל ההתבגרות, הקשיב לשיחה בעניין רב ולמרות פער הגילאים, זיק של הבנה חלף ביניהם וחצה את השולחן.

     

    הבכור: הסגן של אבא

    אין ספק שאם הייתה נשאלת שאלה דומה בתקופת המקרא, סביב המדורה המעשנת בה מתבשל הנזיד היומי, הייתה מתקבלת תשובה שונה לחלוטין. מעמדו של הבכור בעבר הרחוק, הקנה לו זכויות רבות מתוקף הירושה. גם אצלנו וגם בקרב העמים הקדמונים שסבבו אותנו, לבכור היה מעמד כה חשוב עד כי נלחמו על הבכורה ולעיתים אף הרגו למענה. הבן הבכור קיבל 3 סוגי ירושה חשובים: ירושת רכוש (פי 2 מאחיו), ירושת תפקיד וירושת ייחוס. הוא זכה בכל סוגי הירושה, אלא אם נמצא לא ראוי.

     

    ישמעאל, בכור אברהם ובן הפילגש הגר, לא זכה בירושה בגלל העדפתו של אלוהים את יצחק, ובעזרתה של שרה, שעשתה הכול על מנת לנשלו ממנה. גם עשיו, בכורם של יצחק ורבקה, לא מימש את בכורתו. יעקב קנה אותה ממנו ואחר כך גזל במרמה גם את ברכת יצחק הקשיש, כאשר ביוזמתה ובעידודה של רבקה, התחפש לאחיו הבכור.

     

    "בחברות חקלאיות או בחברות רועים, לבכור היה מעמד מיוחד", אומר פרופ' ניסן-רובין, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית אשקלון ומרצה באוניברסיטת בר אילן. "הוא היה מעין הסגן של האב. בתקופה ההיא חיו משפחות גדולות במבנה שבטי שכלל בית אב על בניו ועל משפחות ילדיו. הבכור מילא את מקום האב וכשהאב מת, הוא נטל את מקומו עד שהאחים הסתכסכו והחליטו להיפרד".

     

    כה חשוב היה אז מעמד הבכורים, עד שהוקדשו לאלוהים, כולל בכור אדם שנפדה בכסף בטקס פדיון הבן הנהוג עד היום. מה נותר מכל העוצמה הזו של הבכורים כיום? אין ספק שרכוש, ייחוס ותפקיד הם אינם נחלתם הבלעדית. האם הם מקבלים לפחות ירושה רוחנית כלשהי?

     

    "אדלר העלה לראשונה את התפיסה שלסדר הלידה והמיקום במשפחה ישנה משמעות", אומר ד"ר דרור אורן, פסיכולוג קליני ומנהל המכון לייעוץ ולטיפול רגשי במרכז הקליני שבאוניברסיטת חיפה. "ישנם כמובן משתנים אישיותיים נוספים, אבל למשתנה זה ישנה השפעה משמעותית מבחינת ההתפתחות הנפשית. המצב בו אתה הופך הורה לילד הוא מצב מאוד ייחודי, שמתרחש לראשונה בהקשר של הבכור.

     

    "הילד הבכור מעביר את הוריו לשלב התפתחותי שעד לאותו רגע הם לא הכירו כחוויה נפשית פנימית. לכן נשאלת השאלה עד כמה ההורות החדשה הזו התאימה לשני בני הזוג ועד כמה הייתה רצויה. אם היא מגיעה בשלב לא בשל או נכפית, יוצרו סביב הבכור רגשות מורכבים של תסכול וכעס על כך ששלל מההורה את הילדות שלו. כמו כן, עבור הורים רבים, יש כלפי הבכור רגשות מאוד חזקים. לפעמים החום, העוצמה, האהבה והדאגה שמלווים פוזיציה הורית באופן כללי, מתחברים עם אותה דמות של ילד בכור".

     


     "הפנטזיות מועצמות בהקשר של הבכור". צילום: ויז'ואל/פוטוס

     

    כך דמיינתי אותה 

    "ציר משמעותי נוסף הוא מושג שטבעה סלמה פיירברג - רוחות בחדר הלידה" ממשיך אורן. "ההורים מפתחים בתת מודע שלהם משאלות, פנטזיות ורצונות כלפי העולל. עוד לפני שהוא נולד, הם שואלים את עצמם איזה אופי יהיה לו, האם הוא יהיה דומה להם ואולי טוב יותר. פנטזיה מאוד טבעית היא הפנטזיה שהבכור יהיה מעין שדרוג של עצמם או שילוב מוצלח של התכונות החיוביות של שני בני הזוג.

     

    "לפעמים המשאלות הן ספציפיות: 'אני כדורגלן בינוני, אבל הילד הזה יהיה תותח'. אנחנו קוראים לזה העברה בין דורית. זהו סוג של ירושה מנטאלית. אחת האימהות אמרה לי פעם 'כשהילדה שלי נולדה, נבהלתי כי היה לה המון שיער על הראש'. שאלתי אותה מה הבהיל אותה והיא אמרה: 'עכשיו אני מבינה שדמיינתי אותה בצבע עור מסוים ועם שיער שונה'. היא רק יצאה מהרחם וכבר הייתה שונה ביחס לפנטזיה של אותה אם.

     

    "הפנטזיות שקיימות כלפי כל הילדים שלנו, מועצמות במיוחד בהקשר של הבכור. כשמגיע המפגש עם הילד האמיתי, נוצרים לפעמים פערים משמעותיים. בהתפתחות תקינה, ההורה מנסה לגלות ולגדל את הילד שלו והוא בדיאלוג עם הפער או ההבדלים בין הילד לבין המשאלות והרצונות שלו כהורה. בהתפתחות פחות תקינה, החלק של המשאלות הופך לדרישות והוא צובע את הגידול של הבכור, גם אם לא במודע. הוא גורם לילד לנסות ולהיות כמו שההורה רוצה, כלומר, לוותר על הגרעין האוטנטי שלו או במצבים אחרים, גורם לרצון למרוד ובעיקר בגיל ההתבגרות.

     

    "בגיל מבוגר יותר זה יכול להתפתח לתהליך של חיפוש עצמי מתמיד. זו לא התפתחות אידיאלית ומצב זה משפיע מאוד על היחסים בין הילד להורה. פעמים רבות הורים אומרים 'אני לא מוכן לקבל התנהגות כזו' והם לא מתכוונים להתנהגות שאינה מקובלת, אלא להתנהגות שאינה תואמת את הציפיות שלהם.

     

    "לפני מספר שנים הגיעה אלי משפחה במשבר עם ילד בכור בן 11. ההורים דאגו כי הילד הגיע למצב של הימנעות מפעילות חברתית ונראה נסוג ועצוב. הוא אמר שלא טוב לו ולא ידע להגיד למה. לא הייתה סיבה נראית לעין להתנהגות שלו. אחרי זמן קצר התברר שהמשבר קשור להורים. הילד התלונן על מרחק מאביו. בתהליך מאוד מרגש, התברר שלאב היה תסריט ברור לגבי איך הוא יגדל את הילד שלו, ועם הזמן התסריט הזה התנגש שוב ושוב עם המציאות.

     

    "הילד היה ילד אחר מהילד שבתסריט. הוא היה רגיש ועדין, היו לו ידיים מצוינות והוא התעניין ביצירה. האב ציפה שיהיה דומה לו ויתעניין למשל בספורט. הם לא מצאו שפה משותפת והאב וויתר. לאחר שהילד הביע מצוקה, האב התחיל להתחבר לילד באופן יצירתי וממקום אחר שלא היה לא שלו ולא של הילד. הוא לקח אותו לטיולים ולניווטים והחלה להיווצר קירבה. האב ויתר בעצם על הציפיות שלו".

     

    הבכור כמבחן ההורות

    "הבכור הוא הילד שמייצג אותנו בפעם הראשונה", מוסיפה צאלה מיינרט, ראש תחום הורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים. "הוא תעודת הזהות שלנו. הורים רבים נותנים משקל רב להצלחה החברתית והלימודית של הבכור. פעמים רבות הציפיות שלנו ההורים מנהלות אותנו ויוצרות המון לחץ. אם יש ציפייה שהילד יהיה תלמיד מצטיין, חייבים לברר מאיפה היא באה. האם זה בשבילנו או בשבילו?

     

    "אם הציפיות מוגזמות, לא מותאמות ליכולת ויוצרות לחץ, יכול להיווצר מצב של בכור בן חמש שישתתף בחמישה חוגים או בכור שחייב כל החופש הגדול לעשות חוברות במקום לנוח ולבלות עם החברים. המשמעות מבחינת הילד היא שנוצרת אצלו חוויה שהוא לא מספיק טוב ושהוא לא עונה על הציפיות. אין זה מתפקידו של ילד לענות על הציפיות של ההורים ומצד שני, ההורות היא תפקיד המכיל בתוכו הרבה מאוד ציפיות. חשוב להפוך את הציפיות הללו למודעות ולמבוקרות. לחץ מקלקל את הקשר ואת התקשורת והוא בסופו של דבר עובד לא נכון. הוא עלול לגרום לחוסר ביטחון עצמי, היעדר שימחת חיים ותפיסת עצמי נמוכה של הילד.

     

    "אנחנו חיים בחברה מאוד הישגית. פעמים רבות, כשנולד תינוק, ההורים כבר רואים שורה תחתונה, כלומר מה הוא יעשה כשיהיה גדול, והרבה פעמים מכוונים לשם. הם כבר רואים אותו במינימום פרופסור למחשבים שעושה רילוקיישן בעולם, כי נדמה לנו שככה נכון יותר לחיות. הירושה התרבותית שהבכור שלנו מקבל היא תחושה של מצוינות, תחרותיות והישגיות".

     

    אז שימו לב, הורים, כיום כבר לא מקריבים את הבכורים לאלוהים, אבל בואו ננסה שלא להקריב אותם על המזבח המודרני של התחרותיות והשאפתנות. אין ירושה, אין תפקיד ואין ייחוס. שתהיה לפחות ילדות.  

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים