שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    גיהנום של מעלה

    "קחי אותי לגיהנום", הקאמבק של סם ריימי לז'אנר האימה, הוא סרט אינפנטילי ומגוחך שמצויד באפקטים זולים ועלילה של צ'יזבט. נשמע לכם גרוע? שמוליק דובדבני דווקא יצא מרוצה


     

    איך אפשר שלא לאהוד מראש סרט שכותרתו היא "קחי אותי לגיהינום"? השם הזול והקליט הזה מקיים ואף מבטיח. שעשועון אימה בטעם של פעם, מלווה באפקטים זולים במכוון והומור ילדותי. נשמע כמו פתיחה לביקורת שלילית במיוחד? – טעיתם.

     

    בשעה טובה, סם ריימי חוזר למקורות. אחרי גלות ממושכת במחוזות ז'אנרים זרים (המערבון "המהירים והמתים", המותחן "תוכנית פשוטה", הקומדיה הרומנטית "בשם האהבה", וכמובן טרילוגיית "ספיידרמן" המצליחה) – ריימי שב לטריטוריה המזוהה עמו, המשלבת אימה על טבעית וסלפסטיק, זו שהולידה את סרטי "The Evil Dead” הזכורים לטוב משנות ה-80. ומה אתם יודעים? עדיין יש לו את זה.

     

    עלילת "קחי אותי לגיהינום" היא פשוטה מאוד, כמעט בלתי קיימת. מעשה בפקידת הלוואות בבנק (אליסון לוהמן) המסרבת לתחינותיה של צועניה זקנה שביתה עומד לפני עיקול. כתוצאה, מטילה עליה זו קללה עתיקה, ואת יתרת הסרט מבלה הגיבורה בהתמודדות מול שד נורא, ה"לאמיה".

     

    כמה נפלא הוא הגועל

    הגרסה הראשונה של "קחי אותי" נכתבה על ידי ריימי ואחיו איוואן עוד לפני כעשור, והסרט נקרא אז "הקללה". מאידך, נוכח המשבר הכלכלי הגלובלי הנוכחי, הוא נדמה רלוונטי מתמיד. מין סיפור מוסר שבו הפקידה המצודדת מוכנה לוותר על ערכים נשיים של רוך וחמלה רק כדי לשרוד בעולם גברי-קפיטליסטי אכזר – זאת אומרת, לרצות את הבוס שלה ולגבור על קולגה אסייתי (ואיך לא, גם מגעיל) בדרך לקידום מובטח. כיעורה וזרותה של הקשישה מביאים אותנו להזדהות לכאורה עם הגיבורה, רק כדי להבין בדיעבד שהגיהנום שהיא חווה מגיע גם לנו.


    "קחי אותי לגיהנום". רשעות אינפנטילית ופליטות פה

     

    לא שמעשיית הבלהות הזו מתעלה לפיכך מעבר לרמה של צ'יזבט המסופר מסביב למדורה. אך לזכותו של ריימי ייאמר שהוא אינו מתיימר ליותר מזה. התוצאה היא אוסף של סצינות משעשעות ואפקטיביות, שבמהלכן זוכה הגיבורה במגיע לה.

    במסורת עבודותיו הקודמות של ריימי, גם "קחי אותי" מרגיש כמו סרט מצויר למעשה, רווי רשעות אינפנטילית ופליטות פה מגעילות – ולא במובן הפרוידיאני, אלא בצורה של זבובים, קיא ושיניים תותבות מתעופפות.

     

    אפשר כמובן להצביע על היחס הגזעני והמתנשא שהסרט מגלה כלפי הנציגות הלא-אמריקנית בו. המכשפה הצועניה מחד, וכן איזה מגיד עתידות הודי ומגרשת שדים מכסיקנית (בגילומה של אדריאנה בראזה, המועמדת לאוסקר מ"בבל") – כל אלה מזוהים בו עם איום קמאי על אמריקה הטהורה, או עם עיסוק מאיים לא פחות בתורת הנסתר. ואולם, זהו סרט כל כך מגוחך במודע, עד שעצם ההעלאה של טענות מסוג זה עלולה להיחשב כהיטפלות לשמה.

     

    מה יש לך, גברת גאנוש?

    קשה שלא לזהות ב"קחי אותי" את הערצתו של ריימי לסרטי האימה הקלאסיים של שנות ה-30 וה-40, ובמיוחד לאלה דלי התקציב שביים ז'אק טורנר הגדול, בהפקתו של ואל לוטון האגדי. אותם סרטי בלהה על טבעיים כ"אנשי החתול" (1942) ו"הלכתי עם זומבי" (1943), שהעמידו תרבויות זרות ואפלות אל מול זו האמריקנית, ואשר האימה בהם היתה בעיקר מרומזת ונבנתה באמצעות משחקי אור-צל וסאונד.


    סילביה גאנוש. עוד תמשיך לרדוף את המסך

     

    ההברקה הגדולה של הסרט היא דמותה של הזקנה הצועניה הנ"ל, גברת גאנוש (לורנה רייבר). עם עינה החלבית, שיניה התותבות, תיפוף ציפורניה הצהובות

    והמעוותות ותחושת גועל כללית מעוררת צהלות – סילביה גאנוש זו תרדוף את המסך עוד זמן רב.

     

    יחד עם זאת, אין זו יצירה מבריקה במיוחד. “קחי אותי לגיהינום" הוא כמו מופע קרקס של אימה משועשעת (ככזה, הוא אף זכה בארצות הברית לסיווג PG-13, שאינו טיפוסי לסרטי אימה). זה, למשל, מסוג הסרטים שבהם, כאשר אתה רואה חתלתול חמוד – ברור לך שגורלו נחרץ. הסרט אולי לא מציע הרבה, אבל מה שיש מהנה בהחלט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "קחי אותי לגיהנום". מה שיש מהנה בהחלט
    ריימי. חוזר לשורשים, ועושה זאת היטב
    לאתר ההטבות
    מומלצים