כן, אדוני השר לענייני כלום

חצי סנטימטר ממציאות חיינו, רבע פריים מ"יס, מיניסטר", מתנחלת על המסך תופעה בהחלט נדירה: סדרה קומית שאינה מיועדת לבני 20 פלוס מינוס, אלא למבוגרים יותר. גם להם מגיע. בעיקר מגיע להם משהו שאינו דן בתלאובות הרומנטיקה הנערית וחלומות התהילה האינפנטיליים שמשווקים לדור הצעיר של צרכני הפרסומות.

"פולישוק". הטוויסטים עוד יגיעו (צילום: עודד קרני)

במלים אחרות, "פולישוק", שפרק הבכורה שלה שודר אמש (א') בערוץ 2, מיועדת לאנשים שבימי שישי, על פיצוחים ובירות, אומרים זה לזה "אח, אח, הלכה לנו המדינה". "מסודרים" וסדרות אחרות הן לאנשים שעל גבי אותם פיצוחים ובירות יתוודו "אח, אח, אם רק הייתי יכול לעשות אקזיט. ואת בר רפאלי".

"פולישוק" הוא סיפור על חבר כנסת אלמוני שנקרא בדחיפות לכהן בתפקיד של שר לענייני קידום חברתי כשקודמו נחקר בחשד לפדופיליה. עד כאן אי אפשר אפילו לגחך, מפני שבממשלה הנוכחית מכהנים יותר מדי שרים לענייני כלום.

חלקם באמת נקראו בדחיפות לאייש משרדים שאין בהם כל צורך, ואם הממשלות האחרונות הן עדות סטטיסטית למשהו, לכל אחת יש הזכות לייצר לפחות שר אחד שנחקר תחת אזהרה, וממשיך לכהן. מה לעשות שהמציאות נועזת יותר מהתסריט של שמואל הספרי.

אבל זו רק ההתחלה, שכן "פולישוק" רוצה לחשוף בפנינו את מסדרונות הכוח כמו גם את המסדרון המיותם בו פוסע השר החדש באפס מעשה, בעוד יועצת התקשורת שלו מכה במכונת הקפה ושניהם מחכים לנהג-לשכה-מאבטח גבוה ושאר מנעמי השלטון.

בשבחי המניפולציה

הצרה היא שהמנעמים מוחזקים בידיו של שר משפטים כוחני ועוזרו, נער-בלייזר מן הגהינום, עבד כי ימלוך שכזה, שהוא המושך האמיתי בחוטים - וכאן, מה לעשות, הדמיון ל"יס מיניסטר" מתחיל להיות מעט מוגזם.

אזולאי-הספרי וגבאי. לרגע שוכחים שמדובר בשחקן ולא בעוד שר מיותר

הסדרה המופלאה ההיא עסקה במתחים התמידיים בין נבחרי הציבור לפקידות הממונה, שתמיד ניצחה ביכולת המניפולציה שלה. גם הטוויסט הסופי בעלילת הפרק הראשון, בו פולישוק נדהם לגלות כיצד רעיון שלו הופך לנכס פוליטי של שר המשפטים, הוא פיתול מוכר מראשית שנות ה-80.

בין לבין מוצגים כולם בערייתם, כפי שאנחנו אוהבים לראות אותם ברגעים בהם המערכת הפוליטית שלנו יוצאת לנו מהאף. בראש "מלל", מפלגה שהכניסה לכנסת 12 ח"כים, לא ברור מדוע, עומד אמנון דנקנר - פנינת ליהוק מצוינת. הוא גס רוח ומניפולטור וכוחני.

פולישוק עצמו, קלולס ונרקיסיטי שעדיין חייב להוכיח לאבא שלו שייצא ממנו משהו וליועצת התקשורת שלו שהוא הבוס ולא להיפך, הופך לדמות רצינית, תלת מימדית וחפה משטיקים במשחקו המעולה של ששון גבאי. עד כדי כך מעולה, שלרגעים שוכחים כי מדובר בשחקן ולא באחד השרים המיותרים של ביבי.

התפקיד שנתפר לתקומה שהרבני (שירי גדני) מחייב התמכרות לשכרון הכוח בצד רצף של התמוטטויות עצבים, וגדני עומדת יפה במשימה לעת עתה, אבל הנפילה מגיעה דווקא ממוקד הכוח האמיתי - קוזו אביטל, המוציא והמביא (גיא לואל) שמשחקו בפרק הראשון חף מן האלגנטיות שהאחרים מביאים אל המסך, אגרסיבי וצעקני מדי.

ומה יהיה בהמשך? אני תולה תקוות במיומנותו רבת השנים של הספרי, שבפרקים הבאים תתבטא בסטייה משמעותית מן התבנית של "יס, מיניסטר" ותפתח עלילה שכדאי לחכות לה מדי שבוע. אם זה לא יקרה, תמיד אפשר לקרוא את כותרות העיתונים, ולבכות. או לצחוק קצת.