שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצילו, יש זבוב על הפסנתר שלי
    הרומן השני של אבי גרפינקל, סופר ומבקר, מגולל את קורותיו של פסנתרן צעיר, בנסיונו האחרון ושובה הלב לפצוח בקריירה מוזיקלית. הנה קטע מתוכו

    אבי גרפינקל (36), מחבר הרומן "אמונה עיוורת", מבקר ספרות ודוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. ספרו החדש "זבוב על הפסנתר", שיוצא בסדרה חדשה "מקומי" (הוצאת כרמל), מגולל את קורותיו הטרגי-קומיות של פסנתרן צעיר בניסיונו האחרון לפתוח בקריירה מוזיקלית

     

    את תשומת-לבו של עידו תפסה מתמודדת אחת בת שמונה-עשרה, היחידה שלא הכיר מתחרויות קודמות. היא דיברה ללא מבטא, וגם שמה, מיה, עשוי להתפרש כישראלי. אבל כבר מדרך ישיבתה הזקופה ומפניה הרציניים, ובעיקר מהצלילים שהפיקה בשלב ההיכרות עם הפסנתר, יכול היה לזהות את מוצאה. נגינתה, אפילו בחימום הראשוני הלא מחייב, התאפיינה במהירות, דיוק, עוצמה וניקיון של ביצוע – כמו גם בהיעדר של עומק ואמירה.

     

    כמובן, אלה בדיוק התכונות שצריך בשביל לנצח. בשנים האחרונות נהפכו תחרויות הפסנתר לסוג של תחרויות אתלטיקה. השופטים מחפשים ביצוע מלוטש ושלמות טכנית, כמו בהקלטה דיגיטלית. תוכן ומשמעות – אלה פחות מעניינים אותם. אין פלא שרוב הזוכים הם ילדים בני עשרים–עשרים ושתיים. גיל צעיר הוא יתרון: כולם הלוא משתוקקים לגלות את הכישרון הבא, את הכוכב האלמוני שהגיח מן האין, את ילד הפלא המקסים, החמוד והשובב.

     

    בן עשרים וחמש אתה כבר חשוב כמת... והנה הממזרה הזאת, מיה, יודעת טוב מאוד מאיזה צד למרוח את החמאה. סידרה את השיער הארוך שלה בשתי צמות, כמו ילדה בת שתיםֿ-עשרה, לבשה חזייה שחונקת לגמרי את השדיים שממילא בקושי יש לה.


    תחרויות פסנתר כמו תחרויות אתלטיקה (צילום: דני שדה)

     

    ובאמת, כשעלתה לנגן, חייכה מיה אל השופטים כמו שילדות קטנות מחייכות, משהה את גומות החן שלה בשׂדה ראייתם, כאומרת להם: "זה יהיה הסימן המיוחד בינינו. ככה תזכרו אותי ותבדילו אותי מכל האחרים".

     

    זה היה לגיטימי לחלוטין. כל אחד מן המתמודדים עשה זאת לפי דרכו וביקש להדגיש את ייחודו כדי להשיג יתרון כלשהו על יריביו. אסנת, שהיתה המתמודדת המבוגרת ביותר אחרי עידו, עשתה ההפך ממיה והבליטה את שדיה הנהדרים בעזרת מחשוף; אירינה, שהזכירה בכיעורה את המלכה מ"אליס בארץ הפלאות", החליקה את שערה הארוך והדק והניחה לו לגלוש עד ישבנה; יובל הציג את עצמו בשמו השני הנשכח, צדוק, ודיבר אל השופטים בח' וע'; ואילו ליאור כתב בטופס המועמדות שגדל בירוחם (בגיל ארבע עבר לראשון-ֿלציון) וענד על יד ימין גורמט עבה מזהב.

     

    עידו היה משוכנע שהגורמט נקנה במיוחד לצורך זה, של הפגנת מזרחיות מעושה. עם הצטברות כישלונותיו, שכנע את עצמו שאשכנזיותו, צבריותו, גבריותו ותלֿ-אביביותו הנחיתו מכת מוות על הקריירה שלו. השופטים, שרובם ניחנו באפיונים האלה בדיוק, הוכו ברגשי אשם על מה שהם והוריהם עוללו לכל בני המיעוטים, המהגרים, הנשים, תושבי הפריפריה ושאר המצורעים בחברה – והעדיפו להעניק להם את כל הפרסים, מה עוד שכך הם גם זכו לגלות יהלומים נסתרים, בני עניים, ולהעלותם כביכול מאשפתות.

     

    העובדה שיובלֿ צדוק או ליאור, למשל, היו בנים מפונקים של רופאים עשירים ואילו עידו נאלץ לעבוד לפרנסתו, לא עניינה את השופטים. עידו השתייך לאליטה שאותה יש לחסל, ראשית בידי בניה שלה עצמה, ואילו האחרים היו פראים אצילים, ילדי המחר.

     

    היו רגעים שעידו הכיר בכך שכל זה הוא פרי דמיון פרנואידי, תוצאה של אגו פגוע הלהוט לתלות את אשמת כישלונו בזולת, אבל לרוב הרגיש כאילו הוא משלם על חטאי אבותיו. גם הוא, כמו כולם, התאמץ באופן נואש לחמוק מאיֿנ-ראותו בעיני השופטים, וסיגל לעצמו מבט ישיר וחודר במטרה לשוות לעצמו חזות של אמן בעל נפש אפלה ומיוסרת.

     

    כמובן, המבט הזה היה מגוחך. כמו רוב התחפושות, גם מראה האמן המקולל נועד להקנות לבעליו בדיוק את התכונה שחסרה לו. שכן היו בעידו צדדים בורגניים מובהקים. מילדותו הורגל לציית – להוריו, למוריו, לטעמם ולציפיותיהם של השופטים, וברוב המקרים הניח לאחרים לחשוב בשבילו.

     

    אפילו בבחירות לכנסת נהג להצביע בדיוק כפי שהיה מצופה ממנו, כלומר לאותן מפלגות שמאליותֿ לכאורה אך ציוניותֿ למהדרין, שמעניקות לבוחריהן תחושת שייכות לשבט אליטיסטי, רגישֿ לאחֵר אך גם נאמן למדינה. לא היה בו שום דבר אפל: לא יצר של הרס עצמי, לא נטייה לדיכאון ואפילו לא חיבה להישאר ער בלילה. הוא נהג לקום מוקדם בבוקר, כמו פקיד, להתאמן כמה שעות, לעלעל בעיתון, לנגן שוב, לנוח, לצפות בטלוויזיה וללכת לישון.

     

    בבוקר של חצי הגמר, בכניסה למוזיאון תל אביב, פגש שני מתמודדים שעוררו בו רגשי נחיתות מן הסיבות האלה בדיוק. דורי ניחן במראה הבוהמייני הקלאסי, עם וסט שחור על חולצה סגולה, נעליים חומות מרופטות ואצבעות שתמיד אחזו בסיגריות מגולגלות.

     

    המתחרות תמיד כרכרו סביבו משום שראו בו הבטחה למשהו פראי, מסוכן ומרגש שיחלצן משגרת האימונים המפרכת בחדרים מרוהטים בכבדות ומקושטים בפסלוני חרסינה. אלומה באה ויצאה מבתיֿ חולים לחולי נפש וטופלה בכדורים נגד דיכאון מאחר שנהגה לחתוך את עצמה בסכין יפאנית – לא כדי להתאבד, אלא משום ששנאה את גופה. עורה היה חיוור להחריד ועיניה קדחו בלהט שהעיד בה כי לא ידעה רגע אחד של מנוחה.

     

    דורי ואלומה ניגנו בחצי הגמר כמו שנראו. דורי בחר בפרפרזה על ריגולטו של ורדי מאת ליסט, יצירה מוחצנת וטווסית, מלאה שיאים דרמטיים, וביצע אותה בצורה שחצנית, תובע לעצמו תשומת-לב גם בקטעים שביקשו מתינות, מדגיש עד גיחוך את הקטעים הסוערים.

     

    אלומה ניגנה את הסונטה אופוס אחת של אלבן בֶּרג ומתחה חוטים עבים של עצב בין תו לתו, כדי להבטיח שהמאזינים יקלטו את המסר, שכפי הנראה היה לדעתה היחיד הראוי להישמע: שעולמנו זה הוא מקום קודר, בודד וחסר נחמה. רגלה לא משה מן הדוושה מאריכת הצלילים, והמלודיות וההרמוניות שהפיקה אבדו בשפע של הדהודים.

     

    נפשו של עידו, ולמרבה המזל גם נפשם של השופטים, נקעה מן ההגזמות האלה, מהחד-ממדיות, מחוסר היכולת לצאת אפילו למסע קצר מחוץ לגבולותיו הברורים והידועים-מראש של האני – והם לא העלו את השניים לשלב הבא. אילו ניגן דורי את היצירה שבחרה אלומה ולהפך, היה להם סיכוי להפיק ביצוע מפתיע. אבל חרף חריגותם, לכאורה, הם לא היו מסוגלים להפתיע אפילו את עצמם.

     

    אחרי הכול, חשב עידו, האמונה שאמנים חייבים להיות בוהמיינים, דיכאוניים או סוטים חברתיים היא בעצם רעיון בורגני מטופש. הלוא גם המקום הזה, המוזיאון הנקי והמואר, הוא בסך הכול חלון שדרכו משקיפה הבורגנות על האיֿ-בורגנות – בשעות נוחות ומתוך חללים ממוזגים.

     

    מעצבנת מכול היתה המחשבה שהאמן חייב לסבול מעוני. כשאתה חייב שלושים אלף שקל לבנק ומרוויח חמשת אלפים שקל בחודש מעבודה בקייטרינג, ידע עידו, קשה לך להתרכז במוסיקה. נכון, היה אפשר להתפרנס מנגינה בקניון לאוזני הלקוחות בביתֿ הקפה, כשברקע מזרקה קלושת זרם. הוא אפילו ראה פעם את א', הזמר הידוע לשעבר, ההוא עם השירים על הפרדס והגורן והיקב, שר ומנגן בגיטרה, מנסה להתגבר בקולו על קולות הכרסום, הלעיסה, הגמיעה, הבליסה והיניקה של הסועדים שישבו ברובם בגבם אליו ובקושי הבחינו בו.

     

    אבל העניין לא היה ההשפלה, שכן עידו לא היה מספיק ידוע כדי שמישהו יחשוב שזה משפיל אותו. הוא פשוט לא רצה להזנות את המוזיקה. היטב ידע שאין מנוס מכך, וסופו לנגן גם בתחרויות באותו ריחוק מתקתק וחסר נשמה המאפיין את מוסיקת הרקע – וכך לוותר על החלום להיות פסנתרן אמיתי.

     

    אבל ככה לא היה אפשר להמשיך. יום לפני התחרות בלע הכספומט את כרטיס האשראי שלו, ולא נשאר לו כסף אפילו לפלאפל. הזכייה בתחרות האביב, עם הפרס בסך שלושים ושישה אלף שקל, היתה עניין קיומי. אם יפסיד, כך כבר סיכם עם מכוון הפסנתרים שבא לביתו מדי חודשיים, ימכור לו את פסנתרו.

     

    המכוון, בוריס, גבר מוזר כבן חמישים שריח וודקה ושום נורה מפיו כמו מלוע של תותח, גילה עניין בפסנתר של עידו עוד בפעם הראשונה שראה אותו. זה היה מוצר מדגם "אוקטובר האדום", שעידו קנה ממשפחה רוסית אשר נפרדה ממנו בדמעות לאחר שנאלצה לממן טיפול שיניים.

     

    גם שם היה הפסנתר לא רק כלי נגינה, אלא חפץ שמיקד את תחושת הגאווה והזהות של בני הבית, וכשפינו אותו הסבלים נחשפה הרצפה מתחתיו חיוורת ונקייה, מתוחמת בקו ברור של אבק, מָשל היתה שמורת טבע מוגנת מפני הלכלוך שמסביב.

     

    עידו ניסה להבין האם גם מכוון הפסנתרים הוא מין אמן מוחמץ, אבל בוריס לא נהג להרבות בדיבור, גם לא הביע באופן ישיר התעניינות בפסנתרו, אלא רק הסתכל בו במבטים חומדים. אבל כשבפעם השלישית ברציפות ביקש ממנו בטלפון לבוא אליו לביקור ולשלם לו "אחר-כך", העיר בוריס: "אני לא עובד בחינם, כן?" וגיחך.

     

    עידו סיפר לו שהוא מתכונן עכשיו לתחרות גדולה, ושהפרס ייתן לו קצת אוויר, ובעיקר יאפשר לו לחשוב פחות

    על כסף. ומה יקרה אם לא תזכה, שאל בוריס, ועידו, על אף שלא סיפר זאת אפילו להוריו, וגם בינו לבין עצמו עוד לא הכריע סופית בעניין, שמע את עצמו אומר לו שאם לא יזכה בתחרות הקרובה ימכור לו את הפסנתר ויפרוש מנגינה.

     

    בדומה למישהו שמכריז בקול על דיאטה, ההתחייבות הזאת לגורם חיצוני, כולל ההבטחה להיפטר מהפסנתר, נסכו בעידו נחישות ואומץ, כביכול מסר את ההחלטה לגורם אחר והעניין שוב אינו תלוי בו. הרי אם ימכור את הפסנתר כבר לא יתפתה לנגן שוב, לא יתחיל את הבוקר בנגינה של איזו נעימה קלילה או תרגול סולמות קצר בשביל להתעורר, ורק תישאר הבעיה – מה לעשות בידיים.

     

    כי הנגינה דמתה להתמכרות, ואם מסיבה כלשהי לא היה יכול לנגן כמה ימים ברציפות, כמו בטיול לתאילנד אחרי השחרור, נתקף עצבנות, כאילו משהו חסר, ואף הרבה באכילה כדי למלא את החלל שנפער בו. כל הדברים שהוצעו לו אז, העיסויים וקבלות השבת בבית חב"ד ומופעי האש והנופים המרהיבים, היו לא יותר מאשר תחליפים עלובים, והוא הקדים את חזרתו לארץ כדי לשוב לנגן.

     

    מתוך "זבוב על הפסנתר", מאת אבי גרפינקל, סדרת "מקומי" בעריכת טל ניצן, הוצאת כרמל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זבוב על הפסנתר. מה יהיה עם הקריירה?
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים