שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שחר ישן חדש

    הסופר דביר צור מצא במקרה את "קיץ בדרך הנביאים" של דוד שחר בחנות יד שנייה, ואחרי שהתכחש לו תקופה מסוימת, מצא בו ירושלים כמותה לא מצא קודם בספרים. מחזיר אהבות קודמות

    יש ספרים שקוראים כי כולם מדברים עליהם. יש ספרים שקוראים בגלל שחברים או מישהו אחר מוערך המליצו עליהם. יש כאלה שחיכו בספריה עד שנפתחו ונקראו, ויש את הספרים שמגיעים אליהם לגמרי במקרה. כזה היה המפגש שלי עם "קיץ בדרך הנביאים" של דוד שחר.

     

    נכנסתי לחנות ספרים משומשים בירושלים וחיפשתי מציאות. כרגיל, יצאתי עם ערימה שחלקה מורכבת מספרים שכבר קראתי ורציתי שיהיו לי, וחלקה מספרים אחרים שלא הכרתי. אחד מהם היה ספר בעל כריכה קשה, חומה-דהויה. למטה משמאל היה כוכב מחומש נתון בתוך עיגול. בין צלע לצלע נרשמו אותיות בכתב עברי עתיק. ברקע היה ציור של קשת עשויה אבנים.


    ירושלים של כולם (צילום: רויטרס)

     

    אז פתחתי והסתכלתי; בעמודים הראשונים היו שמות שונים שבלבלו אותי: "היכל הכלים השבורים", "לוריאן", ו"קיץ בדרך הנביאים". התלבטתי אם לקחת ספר מוזר שכזה ובסוף הוכרעתי – מה שקנה אותי, או יותר נכון מה שגרם לי לקנות את הספר היה הכותרת של הפרק הראשון: "אבות הזיכרון".

     

    הספר שכב אצלי בבית ליד המיטה כמה חודשים. בכל פעם שגמרתי לקרוא משהו אחר מהערימה המידלדלת של הקניה האחרונה הבטתי עליו ובסוף תמיד ויתרתי. אני מודה – קצת התחרטתי שקניתי אותו. לא היה לי חשק לפתוח אותו ולהתחיל לקרוא את המלים הצפופות. ניסיתי להתחיל במה שהיה כתוב על הכריכה האחורית ללא הצלחה – היא היתה ישנה וקרועה. לבסוף לא היתה ברירה: הערימה נגמרה ונשאר רק ספר אחד. אז התחלתי לקרוא. נשביתי מיד.

     

    העיר שראתה הכל

    יותר מכל דבר אחר, "קיץ בדרך הנביאים" הוא ספר על עיר, ירושלים, שבדרך כלל מתפקדת על תקן העיר הקדושה והגדולה או על תקן העיר המטה ליפול, הופכת אצל דוד שחר למקום מפגש בין תקופות שונות ובין אנשים מתרבויות מגוונות; יהודים, ערבים, עות'מנים, בריטים, אשכנזים, סמ"ך-ט"תים, פשוטי עם ונשואי פנים - כולם חיים ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר שכבר ראתה הכל. הספר נפתח בזיכרונות קצרים שקשורים לגבריאל יונתן לוריא, גיבור "היכל הכלים השבורים", ועובר לספר על יום הגעתו של היילה סילאסי, קיסר אתיופיה האחרון, לירושלים.

     

    זה אחד הקטעים המרגשים והיפים שקראתי מעודי; יש בו משפטים כמו "את גבריאל יונתן לוריא ראיתי לראשונה ביום גדול ומשונה בחיי, יום בו חזו עיני מקרוב, מעברו השני של רחוב, במלך מלכי המלכים, כוח השילוש, בחיר-האלוהים, ארי-יהודה, היילי סילאסי, קיסר חבש".

     

    או למשל "מן המרפסת ראיתי את אנשי הקהילה החבשית מחכים למלכם, ובראשם הנזירים גבוהי הקומה, שמחמת פניהם השחורים שנתמזגו בשחור גלימותיהם ושחור גלילי מצנפותיהם שהוסיפו גובה לגובהם, נראו כעמודים שחורים שיש בהם רוח חיים". רצף המלים הזה לא מפסיק לרגש גם אחרי הקריאה המי-יודע כמה (ונניח לרגע לשאלות של תקינות פוליטית).

     

    היילה סילאסי והנזירים האתיופים אינם היחידים שמתוארים במשפטים ארוכים ומתפתלים; רבות מהדמויות זוכות לטיפול רגיש ומדוקדק מצדו של שחר, שמחבר ביניהן בצורות מפתיעות ומרתקות: חסיד שהופך לכומר, שופט חילוני שמשתמש בגמרא להכרעות דין, נשים שנעות בין בן-זוג למאהב, מלומדים שמוצאים את עצמם מטפלים בחינם או במחיר נמוך באוכלוסיה קשת יום. כל אלה נקשרים האחד לשני במהלך הספר, עד שלבסוף נוצרת רקמה אנושית המורכבת מפסיפס גדול ומגוון של שוני, שיוצר בסופו של דבר את האחדות של "היכל הכלים השבורים".

     

    שמורת זמן בשמורת מקום

    ומעל לכל אלה עומדת העיר; היא הלב הפועם שמניע את הדמויות ואת המפגשים ביניהן, את העבר ואת ההווה. ירושלים של "קיץ בדרך הנביאים" היא לא רק מקום של נוסטלגיה ושל עבר שנעלם לבלי שוב: היא קודם כל דמות, ואולי הדמות החשובה ביותר, שמופיעה בספר. היא "שמורת זמן בשמורת מקום". המספר עובר מעבר להווה ומחבר בין אירועים שונים שהתרחשו באותו המקום בהפרשי זמן גדולים, כך שנוצרת מעין תבנית-על שהופכת את חיי היומיום הרגילים לדבר נשגב, מופלא ומלא קסם.

     

    אבל אסור לטעות: ירושלים של דוד שחר היא לא עיר מיסטית ולא עיר של חוזים ונביאים. היא העיר הכי קרובה לירושלים האמיתית, זו שיש בה המוני אנשים שנעים ופועלים בתוכה בלי לחשוב על הקמת בית המקדש השלישי, בלי להזות בהקיץ על חורבן או על אחרית הימים. ודווקא בגלל זה, הנפח של המקום גדל.

     

    אחרי קריאה ב"קיץ בדרך הנביאים", עולה בלב של כל ירושלמי (או ירושלמי לשעבר – זן הולך ומתרבה בימינו) חיוך גדול מלא אושר על שזכה לחיות בעיר הרגילה הזו. ואולי זה סוד הקסם הגדול ביותר של דוד שחר – היכולת לשזור יחד את הבנאלי עם המיוחד, את השגרתי עם המפתיע ואת החיים ה"קטנים" יחד עם העיר הגדולה.

     

    "היכל הכלים השבורים" לא מסתיים עם ספר זה. מדובר בפרוייקט חיים של ממש, אבל נראה שאחרי

     "קיץ בדרך הנביאים", "המסע לאור כשדים" ו"יום הרוזנת" (שני החלקים הבאים מתוך תשעת ספרי ה"היכל") משהו התעמעם ונחלש. הדמויות הופכות אפורות מעט יותר, העלילה מסתבכת ומתפשטת לפריז ולמקומות אחרים, ומשהו בקסם נעלם. ועדיין – מדובר באחד הפרויקטים המיוחדים והמעניינים ביותר שיצאו לאור בישראל.

     

    הקריאה בו מאפשרת לצלול לעולם שבו אסוציאציות מוליכות מזמן לזמן, ממקום למקום, מאדם לאדם. "קיץ בדרך הנביאים" הוא לא רק השער אל היכל הכלים השבורים ואל עולם האסוציאציות של דוד שחר, אלא גם אל החיים שהיו פה פעם, לא מזמן, אל דור שידע להביט על היומיום בעיניים מלאות חמלה וקסם.

     

    דביר צור, בן 30, מחבר הרומן "משה בהיפוך אותיות". הרומן השני שלו צפוי לראות אור בהוצאת "בבל". לראית סיפור של צור שפורסם ב-ynet לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קיץ בדרך הנביאים. ירושלים האמיתית
    עטיפת הספר
    צור. יצא עם "מציאה"
    צילום: יערה צור
    לאתר ההטבות
    מומלצים