החבר'ה הטובים: אלבומים

Ian Brown – Golden Greats

בדומה לראשון, גם אלבום הסולו השני של איאן בראון הוא יצירה אינטנסיבית וקסומה שמתעלה ברגעים לא מעטים לגדולתם של הנשגבים ברגעי הסטון רוזס. רוק מתוחזק בנגיעות אלקטרוניות, התברר בשנים האחרונות, הוא העניין של הקופיף הכשרוני. במיוחד ראויים לציון הסינגלים "אהבה כמו מעיין", "דולפינים היו קופים", "גולדן גייז" וגם "נפטון" הרגוע והמהפנט, ו"באבאסוניקוס" שמדגים שיש מקום לעבודת גיטרות מאומצת גם בשנת 2000.

David Holmes – Bow Down to the Exit Sign

דיוויד הולמס רקח השנה בפעם השלישית תערובת ייחודית של רוק, היפ-הופ ומוזיקה אלקטרונית. הפעם התארחו אצלו ידוענים כמו בובי גילספי, ג'ון ספנסר ומרטינה (הזמרת של טריקי), ובמקום לקט של רגעים מוצלחים יצא לו רגע מוצלח ארוך, בו נשזרות בטבעיות הנעימות האורבניות שלו שמציעות גירסה מתקדמת למושג רוק. אלים ואפל לפרקים; עשיר ומרתק תמיד.

Paul Weller – Heliocentric

האיש, שהוא מוסד אמיתי ברוק הבריטי, מאכזב את מעריציו האדוקים לעתים רחוקות. "הליוצנטריק", אלבום הסולו המי-יודע-כמה של פול וולר, לא עשיר בלהיטים, אבל שירים טובים שמחזיקים יש בו בשפע. עבור אלה שזיכרונם דורש רענון די לציין את "הי'ז דה קיפר", "אבק ואבנים" ו"אין שתייה אחרי שמתים". הרוקנ'רול לא מת, ככל שזה תלוי בפול וולר ובממשיכי דרכו.

At the Drive-In – Relationship of Command

מאוכזבי "רייג' אגיינסט דה מאשין" מוזמנים להתנחם באלבום החדש של "אט דה דרייב-אין", חמישייה טקסנית שחרטה על דגלה זעם מתפרץ ורוק בועט, וקנתה לעצמה השנה, עם האלבום השלישי, מקום של כבוד ברוק האמריקאי. אם מישהו זקוק להמלצות נוספות, הרי שביקורו של הסנדק איגי פופ באחד הקטעים אומר הכל.

Finley Quaye – Vanguard

האלבום השני של פינלי קוויי הוכיח, שלוש שנים אחרי קודמו, שנער הפלא לא איבד את הברק. ההשפעות הניכרות כאן דומות לאלה של האלבום הראשון, וכרגיל מקשות על הענקת הגדרה קולעת למתרחש. התוצאה היא אלבום של סטלנים: מלודיות שמחות וטקסטים מבולבלים, והעיקר: הרבה שירים טובים.

Eminem – The Marshall Mathers LP

אמינם רקח השנה אלבום רב עוצמה, בו חשף את מחלותיה של אמריקה בפניה. האלבום הופק בידי המפיק/אמן ד"ר דרה, הדארת וויד'ר של עולם ההיפ -הופ, והוא כולל חטיבת קצב, המבוססת על שימוש בלופים, וליווי מינימלי, כשמעל הכל שולטת הגאונות הוורבאלית של המופרע הלבן. אם תאזינו טוב לאמינם, תגלו שהכוח של אלבומו נובע מהפשטות שבו. "Stan" היה ללהיט גדול, אבל "The way I am", הוא השיר של האלבום.

RadioHead - Kid A

האנגלים המלנכוליים מאוקספורד חזרו אלינו עם אלבום "פוסט-רוק", ללא המנונים וללא גיטרות בשרניות, שהיה חלש משני קודמיו, גם בלחנים וגם בתמלילים, אך עדיין טוב מדברים רבים שהתרחשו השנה. תום יורק וחבריו ניסו את כוחם בשטחים חדשים בהם טרם התנסו, והציפו את האלבום בלופים מענינים וגיטרות חבויות וחדשניות. האלבום רווי בתזמוריו החדשניים של ג'וני גרינווד, שניסה להמשיך את עולם התזמור היכן שעצר "סארג'נט פפר". ואכן, הוא הצליח לממש לפחות חלק מההבטחה.

U2 - All The Things You Can't Leave Behind

הרביעייה האירית חזרה עם אלבום חדש, הטוב ביותר שלהם מאז "אכטונג בייבי". הפעם הם לא התפתו להיעזר בדי.ג'ייז, אלא בשירותיהם של בריאן אינו ודניאל לנואה, שכירי החרב הוותיקים והטובים, איתם יצרו בונו וחבריו את יצירותיהם הטובות ביותר עד כה. יו 2 מראים שעם מאמץ קל, גם בגיל 40 אפשר לעשות מוזיקה טובה. האלבום משלב בין כתיבת שירי רוק מסורתיים לבין צליל חדשני וסוחף. הוא ניחן בחטיבת קצב מופלאה, גיטרות בשרניות של ה"קצה", ושירת נשמה של בונו, שנשמע באלבום זה בשיאו.

קולדפליי - Parachutes

קולדפליי התגלתה כלהקה החדשה הטובה ביותר שהגיחה השנה מבריטניה. יש להם שירים נצחיים, גיטריסט מעניין וזמר-תמלילן שהוא אחד מהטובים שיצאו מבירת הפופ בשנים האחרונות. האלבום נשמע מצוין מכיוון שקן נלסון, שהפיק אותו מוזיקלית, מבין כיצד אלבום רוק אישי צריך להישמע. הפלייבק של השירים אינו זוהר, מה שמבליט את השירה החמה של הזמר כריס מרטין. זהו אחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנים האחרות, שלא נחלש גם לאחר שנדון למאסר שנתי ברשימת השידור של הרדיו הישראלי.

וולפלוורס – Breach

ה"וולפלוורס", בהנהגתו של ג'ייקוב דילן, מצאו באלבומם החדש את הדרך הנכונה לבסס את עצמם ככוכבי-על אמריקניים. אלבומם החדש הוא הצהרה נאו-קלאסיקנית של חמישה צעירים שמנסים ליישר קו אידיאולוגי- אמנותי עם "הלהקה" ולקבל השראה מרוחו החיה של אלביס קוסטלו. דילן וחבריו כתבו אלבום שמשעויותיו החבויות מדברות על אמריקה של דרכים, בארים, עיירות, דאון טאון ואפ טאון, אלימות ומוסר. האלבום מחבר תופי רוק מסורתיים, בסים יציבים וגיטרות רוק קלאסי, כשמעל הכל בולט קולו הנהדר והמחוספס של ג'ייקוב. ואם זה לא מספיק, אז "Letters from the Wasteland", שפותח את האלבום, הוא שיר בן זונה, אחד הטובים של השנה.