יהושע הפרוע

כשרוברט אלטמן ביים את הסרט "קנזס סיטי" ב-1996, הוא ביקש לשחזר את סצינת הג'ז הנפלאה בעיר בה עברה עליו ילדותו, בשנות ה-30 של המאה העשרים. בין המוזיקאים המצוינים שהביא הבמאי על מנת שינשפו באבק הזמן והשנים, היה גם נגן הסקסופון ג'ושוע רדמן. "שמחתי לעשות זאת", אמר אז רדמן, "לצערי, אנשים לא חשים כיום כי ג'ז היא מוזיקה שמעניקה השראה, ובעלת ערך רגשי. הג'ז היה אז המוזיקה של העם, קשור לנשמתם של האנשים, וגרם להם לרצות לרקוד".

רדמן. הקהל רצה לחבק אותו (צילומים: דודי ועקנין) 

רדמן, שנדמה כאילו נמצא עמנו כבר שנים רבות, חגג את יום הולדתו ה-40 לפני כחודשיים. בתחילת השנה הוא הוציא את אלבומו המשובח וה-12 במספר: "Compass" בו הוא מנגן עם שני הרכבי טריו שונים. לפסטיבל ישראל הגיע אמש (ד') רדמן עם הבסיסט הנהדר רובן רוג'רס שהפגין יכולת וירטואזית ממש, והמתופף גרגורי הצ'ינסון שמדרבן כל העת את חבריו ב"גרוב" בלתי פוסק, שהיוו הרכב טריו מהודק, קשוב ומהיר תגובה.

רדמן ניגן את "Zarafa", קטע יפהפה מאלבומו "Back east" מ-2007 שמוקדש לאמו (אביו של רדמן הוא נגן הסקסופון המהולל דיואי רדמן, אך הג'זיסט גדל עם אמו, שהיתה זו ששידכה אותו לסקסופון) ומתאר בבירור סיפור מסע ערטילאי בין עולמות שונים.

הקול והרגש נשמעים היטב מבעד לסקסופון

בקטעים נוספים שניגן כמו "Identity Thief"" ו-"Insomnomaniac" המהירים והמאתגרים קשה היה לעקוב אחרי הסיפור ודרושה שמיעה שניה ושלישית, על מנת להבין את העומקים אליהם מגיע רדמן. גם בסטנדרטים הותיקים שניגן, והיו כמה כאלה, הצליח להשמיע את הגרסאות והפרשנויות המודרניות שלו, חלקם באלתור של רגע, כמו ב-"Surrey With the Fringe on Top" של רוג'רס והמרשטיין מתוך המחזמר "אוקלהומה", או ב-"East of the Sun, West of the Moon" של המלחין ברוקס באומן.

כל סולו הוא כמו מעשייה

בכל קטע שרדמן ניגן אתמול בסקסופון הטנור או הסופרן שלו, היה סיפור. כל סולו של רדמן הוא כמו מעשיה, שורה של רעיונות שמתחברים והופכים למקשה אחת, בעלת משמעות. הסקסופוניסט מציג נושא מסויים, ומפתח אותו תוך כדי הנגינה בהתבוננות פנימית בלתי פוסקת. הוא פורש את האפשרויות ובורר מתוכן: יש שם חוש הומור, צליל רחב של בלוז, מקום לבלדות וגם מספיק מרחב לאבסטרקט מחוייב המציאות.

טריו מהודק, קשוב ומהיר תגובה 

כמו הנגנים הנהדרים של קנזס סיטי ההסטורית כמו לסטר יאנג וקולמן הוקינס, מלבד יכולת טכנית מופלאה, גם הקול והרגש של רדמן נשמעים היטב מבעד לסקסופון שלו, וזה בהחלט הקול והצליל האישי שלו, למרות ההשפעה החזקה והמורגשת של הסקסופוניסט סוני רולינס.

אמש בתאטרון ירושלים, לקראת סוף הופעת הטריו, רצה לפתע לבמה אישה מבוגרת למדי. היא פיזזה לצלילי הציטוטים של רדמן מ"מקי סכינאי" (שאפילו קורט וייל לא היה מזהה בקלות), והמתינה עד שיסיים לנגן את ההדרן השני עליו התעקש הקהל. כשהניח את סקסופון הטנור שלו, הזמינה אותו לקדמת הבמה, חיבקה אותו חזק ונשקה על לחיו. רדמן חייך במבוכה. בטוחני שאם היו נועזים מספיק, היו מתייצבים כל אחד מ-950 הנוכחים באולם, עושים כמעשה אותה הגברת, ומודים לו שהחזיר עטרה ליושנה, ולו רק לערב אחד.