שאול ימין שאול

ב"מוות אכזרי 2" יש קטע שבו הגיבור, אש, יוצר לעצמו פרוטזה ממסור חשמלי ואז מתקין אותה כתחליף ליד שהוא בעצמו קטע לעצמו באמצעות אותו מסור עצמו. הסצנה הקצרה הזאת היא בשבילי תמצית האימה על פי סאם ריימי, גם כי נתקיימו בה כל המרכיבים שמהם הוא רוקח את אפקט ההפחדה־הצחקה הקבוע שלו - מינון מושלם של אימה, הומור שחור וגרוטסקיות - וגם כי יש בה כל כך הרבה קולנוע. הו, הקולנוע: ריימי מראה לנו את הקטע המקגייוורי של בניית המסור־פרוטזה בסדרה של תנועות זום־אין פראיות וקאטים מהירים וקצובים, והופך את אחד מהמעמדים המטופשים ביותר שהגה אי־פעם תסריטאי (ריימי עצמו, כן?) לרגע קולנועי קרוע לגמרי ומגניב לגמרי. וזה עוד לפני שאש מסיים את הפרוצדורה, מביט ביד־הצ'יינסו שלו ואומר "גרובי".

אם קראתם את הפסקה האחרונה בחיוך ידעני־נוסטלגי, סביר להניח שתעשו כמוני ופשוט תרוצו ל"קחי אותי לגיהנום": רבאק, זה סרט האימה הראשון שריימי מביים מאז "צבא האפלה", השלישי בסדרת "מוות אכזרי" - שלאחרונה מלאו לו 17 שנה, ירחם השם על עצמותי הזקנות. אבל אם ריימי מוכר לכם רק בתור הבמאי של סדרת "ספיידרמן", הנה מה שתעשו: לפני שתחשבו בכיוון של הגיהנום, שימו יד על הטרילוגיה הראשונה שלו. לא שאי אפשר להתחבר לקטע המקאברי שלו בלי הכנה מוקדמת, אבל אני חייב לקחת בחשבון את האפשרות שאתם טיפשים מכדי להבין מה אתם רואים. שום דבר אישי, זה פשט הלקח הבלתי נמנע מהאימבציל שישב לימיני בהקרנה ושאל את זוגתו אחרי חצי סרט - חצי! - אם זה אמור להפחיד, להצחיק או להגעיל אותו. בערבוביה, דומקוף. זה כל הקטע.

"הופה, גיברת, מצאתי למה יש לך סתימה בכיור"

העלילה - המטופשת אפילו בסטנדרטים של ריימי ושותפו לכתיבה, אחיו איוון - מסתכמת בזה שפקידת בנק (אליסון לומן) מסרבת להקל בתנאי החזר המשכנתה של איזה זקנה (מכוערת. נורא. עם שיניים תותבות ועין תותבה), אז הזקנה מטילה עליה קללה עתיקת יומין: תוך שלושה ימים יבוא השד וייקח אותה לגיהנום. יש גם עלילות משנה עם הארוס של ההיא ועם העובדים בבנק שלה, אבל בגדול, זה כל הסיפור. 72 שעות של מפגשים עם מיני מרעין בישין, ועל פי רוב גם מגעילין, בדרך אל השאול.

מה שקורה לפקידת הבנק כריסטין מזכיר מאוד את מדורי הגיהנום שעוברים על אש ב"מוות אכזרי": בתחילת הדרך מדובר בטיפוס/ה נורמטיבי/ת לגמרי, אבל המפגש עם הסיתרא אחרא גורם להם לאבד את זה קומפלט - ולעבור מהלך רוח של "מוטב שאמלט בצווחות" למצב רוח קרבי. זה תמיד היה חלק מהטאץ' הקרוע של ריימי, הקטע הזה של דמויות שפשוט יוצאות בשיא הטבעיות לקרב עם כוחות על־טבעיים. והגם שכריסטין לא עורכת לעצמה השתלת כלי עבודה, התוצאה דומה באוויליות המשובבת שלה. קצת כמו הסרטים האחרונים של טרנטינו, זה משהו שנמצא איפשהו על התפר שבין פרודיה על הז'אנר, מחווה לז'אנר והז'אנר עצמו. ככה או ככה או ככה, מסרטי האימה של ריימי נוזלת אהבה לסרטי אימה. ולא יודע מה איתכם, אבל אני מת על סרטים שמתים על הסרטים שקדמו להם.

בניגוד לסדרת "מוות אכזרי" - ובייחוד לראשון, שעלה פחות מהחתונה שלכם - "קחי אותי לגיהנום" הוא לא סרט בשני שקל. יש לו ערך הפקה סביר, ואפילו שלוש־ארבע סצנות עם אנימציה ממוחשבת מהדרג הממוצע־מינוס. אבל בליבו הוא

 עדיין סרט דל תקציב מהאייטיז, שבמקום אפקטים מתדרדר לשימוש בקולנוע. בשלב מסוים בסרט, ואתם מוזמנים להתייחס לזה כאל ספוילר, כריסטין מחפשת את החתול שלה בנסיבות לא סימפטיות מנקודת מבטו של החתול; הרגע שבו אנחנו רואים אותה נכנסת לפריים עם סכין גדול ביד ו־Here, Kitty Kitty על השפתיים הוא עוד אחת מאותן תמציות ריימי. יש אנשים שהחיבור המתמיד הזה בין המפחיד, המגעיל והמצחיק לא בא להם טוב: מההקרנה שאני נכחתי בה פרשו לפחות שישה צופים. מאידך, אלה שהלכו עם זה עד הסוף עיטרו את כותרות הסיום במחיאות כפיים.

אגב ההקרנה שנכחתי בה, זאת הפעם הראשונה שיוצא לי להתבאס ב"יס פלאנט". כתבתי יותר מפעם אחת, וביותר מעיתון אחד, כמה אהובה עלי חוויית הצפייה (שלא לדבר על החניה, אינעל סינמה סיטי) בקומפלקס הזה, וראו זה באסה: כל 99 הדקות של "גיהנום" סבלו מאיכות סאונד קטסטרופלית - שילוב בלתי נסבל של ווליום ברצפה ומין אפקט איי.אם מונו מתמשך. עכשיו, עם כל הקטע של סרט דל תקציב מהאייטיז, יש גבול למה שאני מוכן לספוג בשם הנוסטלגיה. נכון שזאת הערה בודדת בתיק השירות הנקי־עד־כה של הפלאנט, אבל מוטב שהחבר'ה מקניון איילון ייקחו את זה לתשומת ליבם: אי אפשר ליהנות מסרט אימה עם סאונד מסריח. בעיקר כשהווליום כל כך נמוך שאתה שומע כל מילה של הגולם שיושב מימינך.

• קחי אותי לגיהנום, בקולנוע
  

וואלה שיחוק

קמרלינג אומר ש"שם המשחק" הוא מותחן סוחף. וואו, בדרך כלל הוא מתבטא ככה רק על משחק בשם "מבוכים ודרקונים"

מותחנים קונספירטיביים - אתם יודעים, סרטי הכולם־מעורבים־בזה האלה - הם עסק מאוד עדין. אם לא מדובר בסיפור אמיתי ומוכר (כמו במקרה של "כל אנשי הנשיא", המאסטרפיס של המותחנים מהסוג הזה) קשה להם מאוד לייצר אמינות. אם ראיתם את הפיאסקו המכונה "הבנק" - נו, קלייב אוון? נעמי ווטס? בנק? - אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. תוסיפו לזה את העובדה שהתפקיד הלא מעצבן האחרון של ראסל קרואו היה בתחילת העשור, ושל בן אפלק בשנות ה־90, ותגיעו למסקנה ש"שם המשחק" הוא לא פחות מנס.

"תראי מה זה, נתנו השנה רק 300 שקל תלושים לחג" 

הקונספירציה כאן היא על קו התקשורת־פוליטיקה. את הראשונה מייצגים עיתונאי שבע קרבות (קרואו), בלוגרית נמרצת (רייצ'ל מקאדמס) ועורכת חדת לשון (הלן מירן); מהצד של הפוליטיקה יש לנו חבר קונגרס (אפלק) ואשתו (רובין רייט־כבר־לא־פן). בתווך יש לנו שני קורבנות רצח - אחת מהם בחורה שעבדה אצל חבר הקונגרס דנן, ולא בהכרח בישיבה - ואת החברות הארוכה בין העיתונאי לאיש הקונגרס. להגיד יותר מזה פירושו לחדור לספוילר־קאנטרי, ואם כך לשורה התחתונה: אחלה. ולא רק בגלל הפלא של פתאום לא בא לך שקרואו ואפלק ימותו כבר.

יש מעט דברים מהנים יותר ממותחן - קונספירטיבי או לא - שפשוט עובד. שגורם לך לנחש מי נגד מי ומה האג'נדה של ההוא, ומצד שני מכניס אותך לחרדה מפני איזה טוויסט מיותר שיהרוס הכל. כאן הכל נבנה יפה ושום דבר לא נהרס, ולמרות שהתסריט מבוסס על סדרה מוערכת של הבי.בי.סי, אני נותן את הקרדיט לבמאי קווין מקדונלד ("המלך האחרון של סקוטלנד", שהיה אחלה של ביו־פיק, שזה גם דבר נדיר אחושלוקי). האיש פשוט מציג דמויות עם מניעים ברורים, מה שמונע טוויסטים מבאסים, וגם עם פגמים מובהקים - מה שעוזר לכל העסק להתנהל במין תחום אפור שבו אף אחד לא חף משחיתות כזאת או אחרת, במקום איזה קטע רדוד של טובים מול רעים.

אגב רעים, לדייויד מאמט יש סרט עוקץ ישן ומצוין. באנגלית קוראים לו House of Games, ובעברית "שם המשחק". עכשיו, אתם מכירים אותי; ברגיל אני לא נטפל לתרגומים. אבל רבאק, אם כבר לתרגם את State of play למשהו לא נאמן למקור, לפחות שיהיה מקורי.  

• שם המשחק, בקולנוע ובערוצי הסרטים.
  

אה, לא, בעצם זה איזה סרט של דייויד מאמט