מאמי די
האלבום החדש של אמינם, Relapse, נשמע כמו אלבום ישן שלו. שזה לא רע מבחינת הצליל, אבל מנג'ס מבחינת הקטע של "אמא שלי זונה"
אמינם בבעיה. בצד הביצועי הוא רחוק מלמצות את היכולות שלו: הטכניקה שלו מושלמת, הלהטוטנות המילולית שלו לא נשחקה, וכשד"ר דרה נמצא שם מובטח שיהיה מעניין גם בכל מה שנוגע למוזיקה. מצד שני הוא סובל ממצוקה גדולה באגף התוכן - ודווקא בגלל שהכל תמיד כל כך אישי אצלו.
אין ספק, אמינם היה מאוד אפקטיבי כפרובוקטור ילדותי ששוקע בפנטזיות רצח ומאשים את אמא בהכל. אבל עכשיו הוא מתבגר ומתברגן, וכבר רואה את גיל 40 לא מי יודע מה מרחוק, ויש לו ילדה שהיא תכף בת 14, והפרסונה הפרועה מתחילה לחרוק. והמחמירים אפילו יגידו, איזה מתחילה: הבנו את הטריק הבסיסי של הבחור כבר ב־The Eminem Show, שיצא בול לפני שבע שנים.
אמינם, שהוא הרבה דברים אבל בטח לא טיפש, ראה את זה בא כבר מזמן. זאת הסיבה לכך שכבר באלבום הקודם, Encore מ־2004, הוא הוציא לפנסיה את
האלטר־אגו המופרז שלו, סלים שיידי. מהכותרת ועד לסיום (שבו שיידי נשמע יורה בקהל ואחר כך מוצץ קצת עופרת בעצמו), האלבום ההוא היה פרק סיום. נראה אז שהאלבום הבא של מרשל מאתרס, לא משנה תחת איזה שם, יהיה חייב להפתיע במשהו אחר לגמרי. אבל כנראה שלאמינם אין (או נדמה לו שאין) את החופש ללכת לחפש משהו חדש באמת לעשות. אולי בגלל זה האלבום החדש שלו, Relapse, הוא קצת כמו דרמת יחסים שתקעו לה עונה שנייה שלא ביקשתם. אהבתם אותו כשהוא שנא את אמא שלו ורצה לרצוח את אשתו? תשתגעו עליו עכשיו כשהוא מתאושש מהתמכרות למשככי כאבים. תבואו, תכף הוא יגיד משהו ממש נבזי על לינדזי לוהאן/ איימי וויינהאוס/ איזה שרלילת פופ אחרת שלא אמורה לעניין גבר בגילו.
אם Relapse בכל זאת עובד, זה משתי סיבות: האחת היא שאמינם, מהיותו אמינם, מתעסק בדיוק בזה בשניים מהקטעים הכי מעניינים בדיסק. הראשון הוא Beautiful, שבו האיש אומר די בפשטות שכנראה הגיע הזמן שיפרוש מראפ; השני הוא Underground, שמטפל בכל עניין התראו־אותי־אני־עדיין־הארד־קור. הסיבה השנייה והרצינית יותר היא שהביצוע כאמור מעולה, וזה די מחפה על כך שבעצם טוחנים פה מים. כפרפורמר אמינם עדיין בכושר שיא, ואין סימנים להאטה בטמפרמנט שלו. אבל מתחת לעטיפה המשופשפת - אגב, גם של דרה, שנותן פה עבודה מרשימה גם בלי להביא שום שטיק חדש - אפשר להבחין בבירור בלחץ.
המופע של סטיב
Live at Last הוא הזדמנות להיזכר איזה מלך היה סטיבי וונדר לפני שהוא הפך לליונל ריצ'י
סטיבי וונדר הוא בטח לא הדוגמה היחידה לאמן גדול שהלך לגמרי לאיבוד בשנותיו המאוחרות, אבל קשה לחשוב על עוד מישהו שצנח מכאלה גבהים. בדרך כלל טווח הנפילה קטן יותר: או שלא היית כזה ענק מלכתחילה, או שאתה לא מייצר בבגרותך משהו ממש נורא. טוב, או שאתה סטיבי וונדר.
וונדר בשיאו היה יוצר גאוני ממש, והתוצרת שלו מהשנים היפות (בגדול, מקצת לפני תחילת הסבנטיז עד קצת לפני סופן) היתה ועודנה בית ספר לגרוב. לא סתם
הוא אחד האמנים המסומפלים בהיסטוריה. מצד שני, האימה של I Just Called to Say I Love You היא אפילו לא השפל הכי נוראי שהוא צלל אליו. היו לו גם זוועות כמו "אבוני ואייבורי" ו־Don't Drive Drunk, והרבה אלבומים גרועים שהחריבו גם את האפיל של החומרים הטובים. בסוף אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאיזה דרדק למה סטיבי וונדר שווה את הזמן שלו לא פחות מספרינגסטין.
קצת כמו האר־אנ־בי עצמו, משנות ה־80 וצפונה נעשה וונדר כל כך מזוהה עם פופ מתקתק ונוראי, שהרבה אנשים שכחו כמה מעולה הוא היה בשיאו. עכשיו, בדי.וי.די חדש וראשון שלו בהופעה, הוא מנסה לתקן בדיעבד את מה שקילקל בעקביות במשך משהו כמו 25 שנה. נכון שגם בהופעה הזאת, שצולמה לפני כשנה ב־O2 בלונדון, הוא לא נמנע מ"איי ג'אסט קולד" (או מאחיו האיום עוד יותר, Part Time Lover), אבל רוב הזמן הוא נשען על החומר המשובח מפעם: מהסינגל הראשון שהפיק בעצמו, Signed, Sealed, Delivered I'm Yours -שיא הפשטות המוטאונית - ועד למפלצות גרוב מתקדמות כמו "סר דיוק" ו"סופרסטישן". חוץ מזה הלהקה מעולה, ואיכות הצילום והסאונד משובחת. וונדר עצמו? בכושר טוב. גם אם הוא נסחף קצת יותר מדי למשחקי "עכשיו אתם" מעצבנים עם הקהל.
- סטיבי וונדר, Live at Last
בחודש שעבר דלף לרשת האלבום החדש של ווילקו, הרכב האלט־קאנטרי/ פסיכדליה/ גאראז' משיקגו. הלהקה, שהתחילה להפיץ עותקי דמו של האלבום עוד
באפריל, צפתה שהוא יופיע ברשתות השיתוף מתישהו לפני תאריך ההשקה הרשמי בסוף יוני - מה שאכן קרה. באותו יום ממש העלתה ווילקו את כל האלבום לאתר הרשמי שלה, להאזנה חופשית בסטרימינג. ההיגיון מאחורי המהלך הוא שהקהל הקבוע של הלהקה ממילא ירכוש את האלבום, ואלה שלא התכוונו לרכוש אותו אולי ישתכנעו. אפשר לפקפק ברציונל הזה, ואפשר לגשת ל־wilcoworld.net ולהקשיב. רק שאין שום סיבה הגיונית לעשות את זה.
- ווילקו, The Album
האלבום החדש של בוב דילן התקבל די בחמיצות. ב־Metacritic, האתר שמשקלל ביקורות מעיתונים ומאתרים בעולם, נתנו לו 76. זה פחות ממה שקיבלו שני
האלבומים הקודמים שלו מהעשור הנוכחי. אבל זה דילן, ולמען השם, זה האלבום ה־33 שלו. כל עוד לא תבקשו ממנו להפוך לכם את המוח ולהביא איזה בלונד־און־בלונד חדש, הוא יעביר לכם 45 דקות בנחת גדולה.
