שתף קטע נבחר

ספרים לילדים שמתחשק להם להרביץ

לילד שלכם מאוד מתחשק לפעמים לשבור צעצועים, לפרק, להרוס, להרביץ לאחותו הקטנה? לפעמים ממש כיף להשליך את כל האגרסיות על דמויות בסיפור או בשיר. הנה כמה הצעות שכדאי לכם לחפש עבורו בשבוע הספר

בסיפורים מותר לעשות הכול - להרביץ, לכעוס, לפרק, לשבור, לבעוט. אף אחד לא יגיד לך "אסור". לפניכם מקבץ של כמה ספרים עם סיפורים או שירים, במיוחד לילדים שמאוד רוצים להרביץ - אבל בלי שיכעסו עליהם. רק בדמיון.

 

איך שברתי את הצעצועים שלי

יותר משישים צעצועים שבר הילד בסיפור הזה. בדרכים יצירתיות מאוד, חייבים להודות: "חתכתי את הזנב של החזיר שלי כדי להשתמש בו בתור חולץ פקקים, שפכתי כוס חלב על הקרנף שלי שעשוי מקרטון. זה ריכך לו לגמרי את הטוסיק. כאילו הוא עשה פלוץ ויצא ממנו כל האוויר".

 

מאטון כתב סיפור על ילד, המתאר בפרטי פרטים איך הרס, השחית ו"שינה" את הצעצועים שלו. וכל זאת בלי להרגיש אשמה או בלי רמז קטנטן אפילו להתנצלות. אבא מוזכר כשותף "שקט" למעשי ההרס של הילד: "כדי לשבור את מכונית המרוץ הזאת צריך כוח רצון אמיתי" וגם "את זה אי אפשר לשבור. האיש שמכר לי אותו הבטיח לי".

 

על אמא הוא מלגלג, אבל "לוקח ללב" את הביקורת של אחיו, מה שגורם לו להרוס את הצעצועים ביתר שאת. רק בובה אחת הוא משאיר על כנה: "וזאת הכי אהובה עלי. הראשון שיפיל שערה אחת משיער ראשה יבין טוב מאוד מה זה נקרא למות". ללמדך שמה שמותר לו אסור לאחרים. ספר שמאדיר אלימות? או אולי ספר עם "הומור שחור" שנותן אפשרות לילדים לפרוק רגשות אלימים ב"אזור הבטוח" של ספרות ילדים?

 

  • איך שברתי את הצעצועים שלי, כתב ואייר: פרנסואה מאטון, קרן הוצאה לאור.

 

גם שוגי הרגיש יכול להרגיש

שוגי הוא כלב מתוק ואוהב ילדים שכל ילדי השכונה אוהבים אותו. הוא משחק איתם כדורגל והוא גם חבר אמיתי, כאילו היה בן-אדם: "כאשר ילד נפל או נחבל או בכה, הוא נהג להתיישב לידו וללקק את ידו כאילו אמר: 'האו, האו, אני מרגיש שכואב לך ואני כאן לידך'".

 

אבל יום אחד הכל השתנה. יוני וחבריו בעטו בשוגי, זרקו עליו אבנים ופצעו אותו. "מזמן לא ראיתי התעללות כזו בכלב", אמרה עידית הווטרינרית כשהילדים לקחו אליה את שוגי.

 

סוף טוב, הכול טוב. שוגי מחלים ויוני האלים מכה על חטא ומבקש סליחה. הילדים הזדהו עם העלילה וסיפרו על מקרים נוספים שבהם נתקלו בהתעללות בעלי חיים בסביבתם הקרובה. בהקדמה לסיפור כותבת ריקי בצרי, יו"ר עמותת S.O.S חיות ואחראית על תחום תוכניות בנושא בעלי חיים במשרד החינוך: באמצעות הסיפור אפשר לחנך ילדים ובני נוער שלא לפגוע באף יצור, שלכולם הזכות לחיות ללא סבל וללא כאב ושאפשר להפיק הרבה שמחה מקשר עם בעלי-חיים".

 

  • גם שוגי הרגיש יכול להרגיש, ליאור עידן-אבורמן, איורים: הדס חורי, הוצאת דני ספרים.

 

חתול לבן חתול שחור

חתול לבן וחתול שחור היו חברים טובים שאף פעם לא רבו ולא "הלכו מכות". ההיפופוטמים, לעומתם, "היו דורכים אחד על השני" והדובים "היו שורטים אחד את השני". הגדילו לעשות השועלים "שהיו נושכים אחד את השני". האלימות המתמשכת גרמה לחתולים "לחשוב שאולי הם... לא כל כך בסדר, מפני שהם לא מתנהגים כמו כולם".

 

הם ניסו לריב: "איך מתחילים? מה שאנחנו צריכים לעשות זה לנשוך אחד את השני", אבל הרעיון נפסל כי השחור לא רצה להכאיב לחברו הלבן. "אולי נתחיל להתווכח ואז נתרגז ונריב?" הציע השחור. ניסו ולא הצליחו.

 

"אנחנו לא טובים במריבות. אני חושב שהכי טוב שנהיה מה שאנחנו", החליטו. מסר רלוונטי לחברת הילדים שבה השונה והאחר שלא "מתיישר" על פי הכללים המקובלים - מנודה וזוכה לקיתונות של לעג. עוד סוג של אלימות. לפעמים כואבת הרבה יותר מהאלימות הפיזית.

 

  • חתול לבן חתול שחור, מאת שלמה אבס, איורים דני קרמן, הוצאת עגור.

 

כועסים - מה עושים?

אסופת שירים וסיפורים על ילדים שכועסים, רוגזים, מרביצים וגם מבקשים "לעשות שולם". ילדים שלא יודעים איך להירגע כשהם כועסים ואחרים שלא מבינים מאיפה אמא למדה לתת להם מכות: "אמא אומרת: תמיד הייתי ילדה טובה. אף פעם לא קיבלתי מכות". אם אמא לא קיבלה מכות, ממי היא למדה להכות?" (ילדה טובה / שלומית כהן-אסיף).

 

הילד בשיר "מה עושים כשכועסים" סובל ומתייסר: "אינני יודע מה עושים כשכל כך, כל כך כועסים. אסור להכות ולצעוק צעקות. אולי אבעט בכול כוחי בכדורגל של אחי" (חגית בנזימן). חברו לצרה, בשיר "פתאום הרגלים" מתקשה גם הוא להשתלט על כעסיו: "פתאום הרגליים רוצות לבעוט. מה לעשות? פתאום בועטות" (חיה שנהב).

 

מנגד, הילדים שוחרי השלום מבקשים לכרות ברית שלום כמו בשיר האלמותי שכתב רפאל ספורטה: "לא אכה ולא תכה, לא אבכה ולא תבכה. נשחק ולא נריב (זרת, זרת לשלום). כל שיר מהווה כר פורה לשיחה אמיתית עם ילדים על תוקפנות ואלימות בסביבתם ובתוכם.

 

  • כועסים - מה עושים? עריכה: שולה מודן,  איורים: אלישבע געש, הוצאת מודן.

 

מקס ומוריץ

הספר הזה נחשב לספר הגרמני הנפוץ, הנמכר והמצוטט ביותר בעולם. הוא תורגם לכ-50 שפות, הפך למחזמר ולסרטים וכן הפך את המחבר-מאייר שלו, וילהלם בוש, לכותב הגרמנית הידוע ביותר בעולם. כך על פי יהודה אטלס בספרו "ילדים גדולים - סופרים אהובים לילדים - חייהם ויצירתם".

 

הרבה רוע מזוכך ושמחה לאיד יש בהרפתקאות מקס ומוריץ - שני ילדים שמתעללים בתושבי הכפר: ממלאים באבקת שריפה את מקטרתו של מורה הכפר שמתפוצצת בפניו כשהוא מבעיר בה אש, גורמים לחייט הכפר ליפול למים הקרים של הנחל בכפר, אחרי שניסרו קודם לכן את גשר העץ שחצה ועוד ועוד. סופם היה רע ומר והם נטחנים עד דק בריחיים של המאפייה.

 

הספר השנוי במחלוקת, שנכתב לפני יותר ממאה שנים, מעורר גם כיום תגובות נזעמות לצד תגובות אוהדות. מבוגרים רבים זוכרים אותו כספר שגרם להם סיוטים בילדותם ולכן גם לא קנו אותו לילדיהם. אחרים מתייחסים אליו כספר מצחיק, מלא תעלולים, אכזריים אמנם, אבל תעלולים. וישנם כמובן גם מומחים בספרות ילדים וביבליותרפיה שמסבירים שילדים יכולים לפרוק רגשות שליליים באמצעות השלכה של תחושות אלה על הדמויות בסיפור, מה שגורם לילדים הקלה, שחרור ומקום בטוח להחצין אותן.

 

"בוש מנסה להסיר את המסכות מעל הבורגנות הכפרית של גרמניה דאז", כותב אטלס בספרו. "מגחיך את עולמה וחושף את הטמטום, את החומרנות. אכזריות הילדים אינה אלא השתקפות של אכזריות המבוגרים. בגלל שני פרצלך מוכן האופה לצלות ילדים בתנור".

 

"מה שהגעיל אותי בסיפור היה דווקא האיור", פסק ירדן בן ה-9. "הילדים האלה נראים כמו ילדי שטן כאלה וכל פעם שהסתכלתי עליהם נדמה היה לי שהם הולכים לתפוס אותי ולהתעלל בי".

 

  • מקס ומוריץ, כתב ואייר: וילהלם בוש, הוצאת מודן.

 

אורלי נעמה אלקריב - מידענית (M.A), מייסדת ומנהלת "דרך המילים " - מרכז נעמה למידע חברתי, המפיץ מידע להורים, משפחות, גני ילדים ומרכזי-הורות. 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים