סקס חלומי: לא בכל לילה עושים כזאת אהבה
ב-03:20 בדיוק נשמעות דפיקות חזקות בדלת. חוצפה יש לשכנים החדשים שממול, אני מהרהרת בקומי לעינית דלת הכניסה. אני נדהמת למראה עיניי המתעוררות - פניו החלקות של זה שנהג תמיד להפתיע . רוצים לדעת איך נשברה לי הצלע התשיעית?
אני שותקת. איך אוכל להסביר לרופא המשפחה שלי, איש דת ומסורת, שלא בכל לילה עושים כזו אהבה?!
ערב יום שני. למחרת היום ימלאו 365 ימים בדיוק מאז נכנסנו זה לליבה של זו. נציין שנה לצירוף המקרים שהפגיש בינינו. אני שונה, נודדת, עמוסת רגשות יותר מבכל ערב אחר. סובבת סביב עצמי בדירה בה חם ולח מעבר לרגיל "בלילות הקיץ החמים". משהו בי חסר מנוחה, מורה לגוף לפרוש אל שנת הלילה.
מכבה את אורות הדירה מלבד לזה של בית השימוש ונענית לחדרי המזמין אותי להסתגר. שולחן הכתיבה מסודר, מתגעגע לזמנים בהם נהגתי לשבת ולכתוב לו מכתבים של אהבה. מתייפה בכותונת הפרחונית שלי, צוללת למיטתי, עוצמת את עיניי ונרדמת.
בשעה שלוש ו-20 בדיוק נשמעות דפיקות חזקות בדלת. חוצפה יש לשכנים החדשים שממול, אני מהרהרת בקומי לעינית דלת הכניסה. אני נדהמת למראה עיניי המתעוררות - פניו החלקות של זה שנהג תמיד להפתיע.
אני פותחת בזהירות, מתבוננת מקרוב, והוא לוחש לי: "מסתבר שמחשבות בוראות מציאות" ומוסר לי שקית בה בקבוק יין, שני שלגוני פסיפלורה וקופסת דובדבנים מסוכרים.
שותים מבלי לשקול את אחוזי ההשפעה
אנחנו ניגשים לחדר, פורשים על הרצפה שמיכה דקה ומתיישבים בשיכול רגליים. מרימים כוסית לחיי הזכרונות, הרגשות המעורבים, האהבה הגדולה שידענו בקיץ שעבר. אנחנו מדברים מעט, מספרים לאן הוביל הזמן כל אחד מאיתנו ולוגמים מהיין, שותים מבלי לשקול את אחוזי ההשפעה.
ברקע מתנגן השיר של דוויד ברוזה "'שני לבבות דופקים אותו הדופק", ובין הנוסטלגיה לבין הרעד הוא מושך אותי אליו. בקירבה איטית אנחנו משלימים את המרחק, מיוזעים ותוהים מדוע איננו יחד.
על רצפה קשוחה, שמיכת פיקה דקה בצבע אדום, עושים אהבה.
" איייייי!!!!!!" אני צורחת.
"מה, יפה שלי?!" שואל אותי גיבור ליבי בעודו מעליי.
"כואב. אני מנסה לתאר את הדקירה החדה העזה שהרגשתי בחזי, מנגבת דמעה ומזיזה אותו מעליי לצידי. נשכבת על הגב, בוהה בתקרת החדר, מלטפת בידי השמאלית את בטנו בעודי נאבקת בכאב.
נראה שאפילו האהבה הכי גדולה זקוקה לכמה קפיצים, אני חושבת ומביטה בו, אוספת תמונת זיכרון לשאר לילות נדודים.
הכאב בחזה אינו מרפה אבל מתאפק. לא נותר לרשותנו זמן קסם רב. אנחנו נכנסים להתקלח, מתנגבים יחד במגבת הכחולה. אני נושקת לגופו השובר בפעם האחרונה, יודעת שלא יהיו עוד אהבות שכאלה ומתנחמת בפלא הטרי.
הוא מתלבש, שובר בטעות את אחת מכוסות היין הריקות ומתנצל. מתנצל על שהוא מוכרח ללכת, על שהרגיל אותי לזריחות בדד.
הוא מחבק אותי, ושוב.... "איייייי לא חזק, אני מתחננת!". אני מזהה את כל כוכבי הלילה נעים במעגליות מעל לראשי.
הוא נושק ברכות לבית החזה שלי ונעלם.
למחרת אני בקושי מסוגלת להרים את עצמי מהמיטה. אני ממציאה שיטה מסורבלת להתלבש.
בערב אני מוצאת את עצמי בחדר המיון. סדרה של צילומים מגלה כי שברתי את צלע מספר 9, צד ימין. אני שבה אל ד"ר מרקוביץ עם תגובה פריאוסטלית חמורה.
"אני לא מצליח להבין כיצד זה קרה לך, איך מתעוררים כך בבוקר עם צלע מפורקת?" הד"ר היקר אינו מרפה. רושם לי משככי כאבים, משחה להרגעת האזור, 1000 מ"ג סידן ליום ושעה קבועה בשמש. אני מקפלת את אישור המחלה שלי ונאנחת. יוצאת מחדרו.
" את חייבת לספר לי!!" מפצירה בי קרן, המזכירה הרפואית.
"חלום", אני עונה לה ויוצאת מהמרפאה בחיוך.
נראה שזה מה שקרה בלילה שבין שני לשלישי, בו חלפה בדיוק שנה מאז אהבת האמת שלי נכנסה לעולמי: נרדמתי חזק, חלמתי עליו ועליי עושים אהבה מטורפת על שמיכת פיקה דקה בצבע אדום. החלום נראה לי כל כך מציאותי, שנפלתי מהמיטה על אחת מחוליות הגב העדינות, בדיוק על צלע שנסדקה כבר בעבר בתאונה.
"ייקח לזה לפחות מספר חודשי החלמה, בהם עלייך לנוח ולהיזהר מתנועות חדות. בסופם יחלים הגוף ויתרפא בעצמו", אני משננת לעצמי את דבריו של הדוקטור ומאמינה שלכל דבר יש סיבה, שאין צלעות שנשברות סתם.
מבינה שאני מוכרחה להמשיך הלאה.
לפנייה לכתב/ת 
