שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להיות אני זה כיף, אבל סיוט
    מתחת לחזות המחויכת של פיני טבגר ("מה שנחוץ לרווק") מסתתר יוצר מיוסר, תוהה מצטיין ורווק הולל שמאס במערכות יחסים בנות שעתיים. צעיר חסר מנוח

    פיני טבגר גר בקומה רביעית בלי מעלית. "עוד קצת, עוד קצת", הוא מעודד אותי מלמעלה כשאני מתנשפת במעלה המדרגות. כשהכרנו, לפני שש שנים בערך, גרנו באותו בניין בפלורנטין ובו גר טבגר במשך שבע שנים. הוא היה אז בדיוק לפני הפריצה כנחי מ"השיר שלנו", והרבה לפני "היפה והחנון", "אדמה משוגעת", "רוקדים עם כוכבים" ו"איים אבודים", ועשה בעיקר תיאטרון וערב שנסונים מקוריים שכתב ושר במועדונים קטנים.

     

    אבל אם לבסוף הצליח טבגר להשתחל ולצאת מפלורנטין ולעבור למרכז העיר, הרי שעדיין הוא שומר על מידה מסוימת של התנהלות פלורנטינית, כי חלב במקרר אין לו, מה שהופך את הדירה שלו בהינף קפה שחור לדירת רווקים. רשמו לפניכם: מה נחוץ לרווק? חלב שלושה אחוז.


    מתנהל פלורנטינית, טבגר (צילום: ורד אדיר)

     

    אנחנו נפגשים בעקבות תפקידו של טבגר בסדרה החדשה של HOT, "מה שנחוץ לרווק", העיבוד של עירית לינור (ובבימויה) לספר הקלאסי "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. יחד עם טבגר מככבים שם דן שפירא בתפקיד מר דארסי (ארצי), נטע ריסקין, יעל הדר, ירדן בר כוכבא, גורי אלפי ויעל דואני.

     

    לינור תרגמה את הספר וכנראה שנפלה שבי בקסמיו והחליטה להפוך אותו גם לסדרת טלוויזיה. את האצולה של אנגליה מחליפה אצולת הייטק, את הקאנטרי סייד מחליף הגליל, את חמש בנות משפחת בנט הרווקות מחליפות שתי בנות גרושות, אחת מהן עם ילדה מתבגרת, ואת מר בינגלי, חברו הטוב של דארסי, מחליף בן גל, הלוא הוא טבגר.

     

    אינספור גרסאות עשו ל"גאווה ודעה קדומה": ה-BBC עשה שתי סדרות בנות שישה פרקים, באחרונה מככב קולין פירת כמר דארסי, ישנו הסרט עם קירה נייטלי, סרט ישן יותר עם לורנס אוליבייה, יש את "ברידג'ט ג'ונס" (שבו גם מככב פירת באותו תפקיד) ועכשיו לראשונה מצטרפת תרומה עברית למסורת ארוכה, שזוכה כיום לעדנה מחודשת: עיבוד מקומי לספריה הקלאסיים של אוסטן, כן ירבו, אמן.

     

    מר בינגלי, למי שלא מכיר, הוא חברו הטוב של מר דארסי. הוא אינו יפה, עשיר, מצליח ושרמנטי כמוהו, אבל הוא מספיק מקסים, טוב לב וצנוע כדי להפיל ברשתו את היפה בבנות בנט.

     

    לא הגיע לבכורה

    טבגר לא הצליח להגיע להקרנת הבכורה שהתקיימה בערב לפני פגישתנו בסינמטק בגלל ההצגה שבה הוא משתתף בקאמרי, "ע' 17", המספרת את סיפורם של חמישה חיילים התקועים על גג בעזה באינתיפאדה הראשונה, אבל אומר שצפה בכמה פרקים ושהוא מרוצה מהסדרה, גם אם באופן כללי הוא עייף כרגע ועוברת עליו תקופה לא פשוטה.

     

    במקביל ללימודי המשחק סיים לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב וסרט הגמר שלו, "פנחס", בהשתתפות יבגניה דודינה, זכה בפרס בפסטיבל קולנוע בסין ובפסטיבל הקולנוע היהודי בווירג'יניה. הסרט מועמד לאוסקר של סרטי סטודנטים בלוס אנג'לס וטבגר נמצא כאן, מנסה ללא הצלחה לכתוב את הסרט הבא שלו.


    יוצר מיוסר מתחת לחזות מחויכת

     

    "אני מאוד סקפטי לגבי הזכייה. תראי, יש משהו בפרסים ובפסטיבלים שהוא מנחם ומעודד, כי אני זוכר איך הייתי עם הראף קאט של הסרט, יושב עם הראש בין הידיים, חשבתי שאני מת. שכנעתי ילד בן שמונה לתת את הנשמה, הבאתי את דודינה והסרט לא עובד, ואני עם הראש בידיים, לא יודע מה לעשות. עכשיו, כשאני מועמד לאוסקר, זה לא ממש מרגש אותי כי אני בכלל בדבר הבא. זה נותן לי מין תחושה של גלגל, מבינה למה אני מתכוון?".

     

    לא, תסביר.

     

    "עכשיו למשל, יש לי משבר כתיבה. אני תקוע עם רעיון לסרט. בימים אני יושב וחופר עם עצמי, בערב אני הולך לעבוד בהצגה, פלוס אני כותב שירים ומאוד קשה לי לכתוב טקסטים. כל שיר שאני כותב לוקח לו חודש־חודשיים להיוולד, להתבשל, וזה קשה. לפעמים אני מדוכדך בגלל זה ולמרות שאני עובד וכשחקן יותר קל לי, אז כשיש פרס זה נותן זריקת עידוד - העובדה שזה קשה לא אומרת שזה לא יקרה בסוף. לשחק בא לי יותר בטבעיות, יותר קל. ידוע שלכתוב זה הכי קשה".

     

    באיזה שלב של הכתיבה אתה נמצא?

     

    "לא רוצה לדבר על זה, כי אני עכשיו בתהומות".

     

    קל מאוד לדבר עם טבגר. הוא שחקן מהזן החושב, שגם כותב, וכשהוא מתחיל לדבר הוא הולך על זה ללא היסוסים, ולא נזהר או נשמר, אלא מדבר בכנות. אנחנו יושבים על הגג שלו, הוא מעשן סיגרייה, שותה תה ואוכל שוקולד. למרות הדימוי החביב והקליל שלו, בטבגר יש צד נוסף, עמוק יותר וחסר מנוחה, שלא מתבייש לתאר תמונת מצב לא זוהרת אבל אנושית וכזו ששואלת שאלות.

     

    בפרשת דרכים

    "אני בפרשת דרכים, אני ממש מרגיש את זה. אני בן 31 והתחלתי עשור. אין לי תסכול כמו אדם שלא מימש את הפוטנציאל שלו, והרבה דברים טובים קרו לי, טפו, טפו, טפו, אבל אני נגוע במחלה של להיות שאפתן ופרפקציוניסט ואני האדם האחרון שינוח על זרי הדפנה. עכשיו יש לי סדרה והצגה, וזה נראה לי ברור מאליו וכבר אני מוטרד מזה שקצת קשה לי בכתיבה, ומזה שאני רוצה להוציא עוד סרט ולקבל עוד תפקידים. למשל, אני לא מרגיש שאני ממוצה לגמרי כשחקן".

     

    מרגיש שיש לך טייפ-קאסט מסוים שמגביל אותך?

     

    "האמת היא שיש התפתחות. אולי כי אני מתבגר או מקרין משהו חדש. כבר בסרט 'איים אבודים' וב'השיר שלנו' היה משהו אחר ובסדרה הזאת אני מתחתן. זה משהו שקשור לגבריות, כבר לא נותנים לי רק תפקידים של צעירים או של חנונים קלולסים או רגישים, יש משהו קצת יותר מסוקס בתפקידים שאני מקבל".

     

    "כנראה שהתבגרתי בשנים האחרונות וזה משפיע על התפקידים שלי. אחרי שלמדתי קולנוע, באופן טבעי אני כנראה פחות מתרעם משחקן ממוצע על קסטינג. אני תמיד מקבל תפקידים של ווירדוז או של מישהו זורם ומצחיק וספונטני".

     

    ואתה זורם וספונטני?

     

    "יש בי דואליות אינסופית. ברמה האישית זה קשור למעבר דירה ולהתבגרות. יש בי משהו שרוצה זוגיות ארוכה ובית חדש ושונה מהבית הקודם שהיה ג'אנקייה. אז פה צבעתי והלכתי לאיקאה. ומצד שני עדיין יש בי את החשק להיות חופשי, להיות נער, להיות חסר מחויבות, הרפתקן".

     

    "ברמה המקצועית יש בי את הקוטביות של אחד שמקרין אופטימיות וספונטניות ונחמדות, מנחה של תוכנית ריאליטי שעושה תפקיד משעשע, לבין מישהו רציני וכבד עד זוב דם. לפעמים אני בלתי נסבל בעיני עצמי. יש בי מקום מאוד כבד ורציני שנכון לעכשיו הצלחתי לבטא רק בסרטים הקצרים שעשיתי ואני מקווה שזה יבוא לביטוי גם כשחקן".

     

    "אני המצחיקול החמוד שעכשיו התחיל לקבל תפקידים של מאהב, ואני מחכה להתקדם לתפקידים יותר רציניים שיבטאו את המקום המכונס שלי, המקום הבוגר והכבד שאני מכיר בעצמי".

     

    איך הוא בא לידי ביטוי?

     

    "אני קם בבוקר, יושב ומסתכל על השמיים וחושב מחשבות קיומיות: מי אני בעולם הזה ומה אני רוצה להביא

    כאמן, ומה זאת המדינה הזאת, ומה זה הגורל היהודי. מהצד השני, יש את המקום המשעשע שאומר 'שואוביז, כיף, תחייך'. אנשים אוהבים כשאני מחייך".

     

    "אנשים שלא מכירים אותי נבהלים מזה שאני לא מחייך, שואלים אם אני בסדר. ההבדל גדול, אני כל הזמן חי את העצוב/שמח הזה בקוטביות וזה גורם לי התלבטויות בקשר לתסריט הבא: אני מאמין שצריך להגיע לאנשים דרך צחוק, אבל יש לי רצון גדול לעורר מחשבה".

     

    נשמע שלא פשוט להיות אתה.

     

    "בטח שלא פשוט. זה סיוט. זה כיף וזה סיוט".

     

    את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים