אחד בשביל כולם
"הורה", יצירתו החדשה של אוהד נהרין, היא חיזיון תנועתי מפעים שמבליט את היתרון היחסי של כל אחד מרקדניה הנפלאים של להקת בת שבע
העבודה החדשה של אוהד נהרין, "הורה", מוקדשת לאמו צופיה, שחגגה לא מכבר את יום הולדתה ה-80. המידע הזה, לכאורה, חיצוני ליצירה ואינו רלוונטי, ובכל זאת משהו בֲּרכּוּת שאפשר למצוא בה קושר את הקצוות ומהדהד את הפרט הזה.
"הורה". מדגישה את כוחו של הפרט באנסמבל (צילום: מרב יודילוביץ')
"הורה" היא עבודת דגל בתוך מכלול היצירה של נהרין. זו עבודה שלמה שמציעה לא רק חיזיון תנועתי מפעים שמקפל בתוכו רכבת הרים עולה ויורדת של רגשות, אלא גם מצליח להבליט, בְּלהקה שאין בה כוכבים בִּמְכוון, את היתרון היחסי של כל
אחד מרקדניה. זו עבודה נדיבה במובן זה, רגישה לקולות ולגוונים השונים שבתוך האנסמבל הנפלא הזה, שכוחו אדיר כקבוצה, לא פחות מאשר ביחידים שמרכיבים אותו.
"הורה" מתרחשת בתוך קופסה ירוקה. האלמנט היחיד ששובר את כל הירוק הזה הוא ספסל עץ עליו ישובים הרקדנים בשורה עם הבלחֲ אור ראשון, ואליו הם חוזרים מפעם לפעם. יש משהו בכל הירוק הזה שמהפנט אותך למתרחש על הבמה המינימליסטית הזו, ממקד את המבט, מבליט כל תנועה ותנועה כמו את חלקי הגוף השונים. כפות הרגליים למשל, שאיכשהו תמיד נבלעות בתוך הבמה, כאילו יוצאות ממנה הפעם ומקבלות פתאום הדגש.
הרקדנים לא יורדים מהבמה (צילום: מרב יודילוביץ')
11 הרקדנים נמצאים על הבמה מתחילתה של היצירה ועד לסופה ויש בזה לא מעט אחריות. הם תמיד שם, תמיד נראים ובתנועה מתמדת. תומכת בהם תאורה נפלאה שעושה עמם חסד, מכה בהם, הופכת אותם לסילואטות.
בתנועה מתמדת
העבודה היחידנית-פרטנית שנעשתה עם כל אחד ואחד מהרקדנים בולטת כאן. התצריף שהרכיב נהרין מבליט ומחזק את האינדיבידואליזם אבל לא בועט בקבוצה. "הורה" אינה קונפקציה אלא Haute Couteur, בגד שהותאם למידותיו של הלובש אותו. מכאן בליל הצבעים שמתערבבים על הבמה שמאחדת אותם לכדי אמירה הומוגנית.
העבודה נעה בין פראזות "נקיות", שכמו לקוחות מתוך שיעור בוקר, לבין תנועות קיצוניות של פיתולי גוף וקימורי גב בלתי אפשריים. נהרין קוטע לפתע את התנועה המתמשכת שהגיעה לקצה היכולת בפאוזות פתאומיות, מקפיא אותה לרגעים ואז יוצא שוב למסע גילויים. רוב הזמן, כל אחד מהרקדנים עסוק בְּשלוׁוּמִשָלוֹ, מודד תנוחות.
בדידות מול ביחד שלא בולע את היחיד (צילום: גדי דגון)
יש פה הכל - חוצפה, התרסה ושטות, בדידות מול ביחד שלא בולע את היחיד, הומור שבא לידי ביטוי בתנועה אבל לא פחות בפס הקול המשובח שיש בו מיקס של עיבודים מפתיעים ליצירות גדולות שאיכשהו מתחברות. הקטקומבות של מוסורגסקי, ארנחואז של רודריגו, הוואלקיריות של ואגנר, פיר גינט של גריג ואפילו מלחמת הכוכבים, מקבלות משמעות שונה בתוך הקונטקסט החדש.
נהרין גם משחק במהירויות. הוא יכול להפסיק את התנועה ברגע ופתאום להגביר את הווליום ולהפוך אותה לקריקטורה של עצמה. הוא מנסה את התנועה, מעמיד לה אתגרים, כמו ברגע נתון כשהוא מפרק אותה למקטעים מהירים, שובר לה את הרצף ומייצר Slow Motion כמו פריים ועוד פריים ועוד פריים שמונחים זה אחרי זה במהירות שיא.
בפרגמנט אחד מתוך העבודה נהרין מחלק את הקבוצה לזוגות. גם בעבודה בשניים, נשמרת הייחודיות. הם פועלים זה מול זה, הפוך או מקביל, ממעטים לגעת אבל שומרים על מידה של כמיהה לנגיעה. למעשה יש ב"הורה" דואט אחד שמציג תמצית רגשית של קירבה והוא יפהפה וחשוף ובו הרקדנים נלחמים בהתמזגות, דוחפים זה את זה, מבקשים לשמור על עצמם ביחידותם אבל נמשכים זה לזה ובסופו של דבר נמהלים לתוך תנועה מסונכרנת. "הורה" מביאה את בת שבע למיצוי. זו לא רק עבודה של טכניקה מדהימה ומיומנות, אלא שכבות של צבע ורעיונות אסוציאטיביים מבריקים. אין מה לומר, נהרין ולהקת בת שבע עשו את זה שוב.