21 הערות על 21 קילומטר

1) הללויה. באולם מקבלי הפנים של שדה התעופה בגטבורג חיכה לי קשיש שוודי חביב שהחזיק ביד שלט עם הכיתוב "מיסטר שאשו". אם הוא היה יודע ששאשו זה אחד שירד מהטיסה עם טרנינג מהוה הוא בטח היה מוחק את המיסטר, אבל כשהצגתי את עצמי הוא הסתפק בללחוץ לי את היד ובלהצביע על המונית שלו.

בדרך למלון הוא רצה לדעת מאיפה אני. כשאמרתי שמישראל, העיניים שלו נדלקו והוא שאל אם מותר לו לבקש משהו. "בטח", אמרתי וקיוויתי שהוא לא מתכוון שאשלח לו מהארץ שקיות של במבה ושקדי מרק.

"תמיד רציתי לשיר הללויה עם מישהו פרום דה הולילנד", הוא אמר. "אכפת לך שנשיר ביחד?".

היה לי אכפת, אבל שרתי. הימור שלי? איפשהו ביוטיוב אפשר למצוא ישראלי דביל שיושב במונית בטרנינג ושר הללויה בשגיאות כתיב.

2) ריצה. זה לא מקרה שדווקא אני נשלחתי לגטבורג. אחרי הכל, אני היחיד במערכת שיש לו ניסיון בריצה. אפילו לקחתי חלק במרתון תל אביב שהתקיים בעיר בחודש אפריל: הזמן שהשגתי עמד על שעה, 44 דקות ו־38 שניות. הייתי עושה את זה בפחות, אבל היו פקקים מטורפים ויש לי דייהטסו, לא וספה.

3) סתם. באמת שיש לי ניסיון: פעם רצתי חמישה קילומטרים ברציפות. זה היה בכיתה י', כשהמורה להתעמלות החליט שאני מספיק עמיד בשביל להצטרף לנבחרת ריצות השדה של התיכון. ממרחק השנים אני מבין שאם הסכמתי להתחרות בריצות למרחק חמישה ק"מ - שהדרך הכי טובה להתכונן אליהן, אגב, היא לרוץ גם באימונים חמישה ק"מ - היא שבאותה תקופה לא היה לי רישיון נהיגה, ככה שהייתי רגיל להגיע למקומות ברגל.

איך שלא יהיה, דווקא בכלל לא רע העניין הזה של הלרוץ. אחרי כמה תחרויות אזוריות אפילו מצאתי את עצמי באליפות הארץ שהתקיימה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" בחולון. אני לא זוכר כמה תלמידים התחילו את הריצה, אבל אני כן זוכר שמהצד השני של קו הסיום חיכו לי כ־87 תלמידים אתיופים שהסתכלו עלי במבט של "עכשיו באים?". חלק מהם, אם אני זוכר נכון, כבר היו אחרי המקלחת. זאת היתה הריצה התחרותית האחרונה שלי עד למשחקים השאשולימפיים, שהקוראים הוותיקים עשויים לזכור כמשהו מפגר שעשינו פעם.

"תברחו! הלבנים באים!"

4) מסורת. חצי המרתון של גטבורג מתקיים מדי שנה מאז 1980. ניסיתי לחשוב על מסורת ספורטיבית ישראלית שמתקיימת כבר 30 שנה, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא שיבוץ הכותרת "לא עוצרים באדום" במוסף הספורט בכל פעם שקבוצה בליגת העל מנצחת את הפועל תל אביב.

5) דיסטנס. 21 קילומטר זה די הרבה. הסתכלתי בטבלת מרחקים באינטרנט, וגיליתי שזה בדיוק המרחק בין תל אביב לרחובות. ההבדל הוא שלרוץ את זה מתל אביב לרחובות פירושו לראות בדרך את החופים הקסומים של ראשון לציון ואת התימנים הקסומים של נס ציונה. לרוץ את זה בגטבורג פירושו להסתפק בכמה עשרות אלפי בלונדיניות שעומדות בצד הדרך ומתלהבות מזה שמישהו אשכרה יצא לרחוב במכנסיים קצרים.

6) תיקון. האמת היא שהמרחק הרשמי של חצי מרתון זה 21 קילומטר ועוד 95 מטר. נו, אז ממשיכים עוד טיפה עד צומת ביל"ו, מה הסיפור?

7) 53,848. זה מספר הרצים והרצות שנרשמו השנה לריצת חצי המרתון. קצין העיתונות סיפר לי בגאווה שמדובר בשיא חדש; אחר כך הוא הביע תקווה לממטרים כבדים מלווים בסופות רעמים בעת ריצת חצי המרתון שתתקיים בהמשך השנה בניוקאסל, כדי שהבריטים האלה עם השיניים החומות לא יעזו לנפץ לו את השיא.

טוב, אז את הקטע עם השיניים החומות הוא לא באמת אמר. אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא חשב את זה.

8) דיפלומטיה. אחר כך הוא גם הסביר לי למה 21 קילומטר זה המרחק המושלם: לטענתו, מרתון מלא זה אתגר שרק מקצוענים או חובבנים עם כוח רצון ממש גדול יכולים לעמוד בו, אבל חצי זה משהו שכל ספורטאי חובב בכושר סביר יכול לצלוח בלי בעיות. איך שהוא סיים לומר את זה, הוא שאל למה אני לא משתתף בריצה בעצמי. מכרתי לו איזה סיפור על פציעה טורדנית שאני מחלים ממנה, כי הנחתי ש"מה למה, כי זה 21 קילומטר" היה עלול להיתפס כתשובה לא מנומסת.

9) שוודית. במובן של השפה המקומית, כן? לא של הבלונדינית ההיא מהחוף בקופנגן שניסיתם עליה את ה"אסקיוז מי, דו איט הרט וון יו פול פרום הבן?" המסורתי שלכם. ובכן רבותי, מדובר בשפה הנוראה ביקום. אני לא מגזים: שיחה בין שני אנשים נשמעת כאילו הראשון התיישב בטעות על משהו חם והשני מנסה לעשות ראפ, אבל רק עם צירה וחיריק.

10) טק. ככה אומרים תודה בשוודית. ועד שנפל לי האסימון בקשר לזה, בכל פעם שמישהו הודה לי חשבתי ששואלים אותי אם אני בא מטקות.

"איף, מי הפליץ?"

11) אדידס. חצי המרתון של גטבורג נערך השנה בחסות המותג והקונספט החדש שלו, שנקרא Your Perfect Run. חצי מרתון גטבורג הוא לא היחיד שאדידס לוקחת עליו חסות, אבל הוא היחיד שהטיס אותי למקום שיש בו שוודיות, אז אני לא מרגיש מחויב להזכיר את האחרים.

12) פרופורציה. במסיבת העיתונאים שהתקיימה יום לפני המירוץ הוצגו כמה מהרצים הבכירים שיתייצבו על קו הזינוק. הייתם צריכים לשמוע את הרחש שעבר בקהל כשלאולם נכנס אריק פטרסון המקומי, שהוא בערך הזלאטן איברהימוביץ' של הלרוץ עשרות קילומטרים בפחות זמן ממה שלוקח לכם להעלים לאפה עם הכל. בסוף הוא סיים את המירוץ רק במקום השמיני, מה שלא הפריע לאלפי השוודים ביציעים להריע לו כל כך חזק שהתקשרו מפינלנד לשאול מה נהיה.

13) דולצ'ה. במסיבת העיתונאים קלטתי אצנית פורטוגלית שהשתעממה אפילו יותר ממני. קוראים לה אנה דולצ'ה פליקס, ולפי הכבוד שעשו לה שם הנחתי שגם היומיום שלה מורכב מהמון המון זיעה. ואכן, היא נזדקקה רק ל־71 דקות ו־27 שניות בשביל להגיע לקו הסיום - תוצאה שהקנתה לה את המקום הראשון בין אלפי הנשים שזינקו לריצה הזאת, וגם המון ראיונות לתקשורת המקומית, אפילו שהמילים היחידות שהיא מכירה באנגלית הן "תנקיו" ו"פוטו פיניש".

14) תזונה. לפני ההזנקה היה לי זמן לשוטט במתחם שהוקם לטובת המירוץ. רציתי לספוג קצת מהאווירה, וחוץ מזה נראה לי ראוי שיהיה שם ייצוג גם לאלה מאזרחי העולם שיש להם כרס קטנה. בכל פינה הוצבו אוהלים שבהם יכולת לרכוש פסטה, או חטיפים ומשקאות איזוטוניים שאמורים לעזור לך לא למות לפני קו הסיום. בפעם היחידה שהרהבתי עוז ושאלתי את אחד המוכרים אם יש לו בירה, הוא הסתכל עלי כאילו ניסיתי לברר אם זה נכון מה שמספרים על אחותו.

15) הלצה. באוהל ענק אחר ישבו אנשים על ספסלים ומרחו את עצמם בכמויות מסחריות של בן גיי. ניסיתי להתחכם ושאלתי את אחד המתמרחים אם זה מה שנקרא מסאז' שוודי. הוא אמר שלא. מה, נראה אתכם מוצאים 21 סיפורים מעניינים על חצי מרתון שאפילו לא רצתם בו.

16) אמא. את המקום השני בין הנשים תפסה איזבלה אנדרסון המקומית, לא הייתי מכביד עליכם עם הפרט הזה אלמלא היה מדובר באם לילדה בת חודשיים וחצי. במילים אחרות, האישה שהרגע סיימה 21 קילומטר בפחות משעה ורבע היתה בהריון לפני חודשיים וחצי ויום. כרגע, אגב, היא שוקלת רק קצת יותר מ־MP3.

17) מטלות. בעלה חיכה לה על קו הסיום עם הילדה על הידיים. לא יודע מה הוא אמר לה, אבל אני יכול להניח שזה היה "קחי אותה, נראה לי חירבנה".

18) פוקר. עם כל הכבוד לנכונות של השוודים לרוץ וולונטרית, מה שבאמת מעניין את המקומיים פה זה טקסס הולדם. כל פרומו שלישי בטלוויזיה מבשר לצופים על הטורניר הקרוב שיועבר בשידור ישיר, ומקצועני פוקר מקומיים מפרסמים פה יותר מוצרים מטייגר וודס. מומחים טוענים שהכל קשור לזה שמיליוני סקנדינבים לא יכולים לצאת מהבית כי קר מדי, אז הם מדליקים את המפזר חום ואת המחשב ומשחקים אונליין. לא יודע אם התיאוריה הזאת נכונה, אבל במהלך הביקור שלי בעיר נתקלתי בעוד כמה סיבות טובות להישאר בבית. לדאבוני, רובן גבוהות ממני כמעט בראש.

19) ווינר. את המקום הראשון הכללי תפס האצן בעל השם הקליט ניקולס מנזה קמאקיה. הקנייתי הצעיר הזה - שלדעתי מצליח לשקול יותר מ־55 קילו רק אם יש לו מפתחות בכיס - חצה את קו הסיום אחרי שעה אחת, דקה אחת ו־55 שניות. חילקתי את זה ב־21 קילומטרים ומצאתי שזה יוצא 2:56 דקות לקילומטר. בטח חתך דרך החורשה או משהו.

20) זווית. קמאקיה לא באמת חתך. אני יודע כי לאורך כל הריצה נסעתי לפניו בטנדר שהמארגנים הקצו לצלמי העיתונות שחיפשו תמונות טובות של החבורה המובילה. לא שהבאתי מצלמה, אבל עליתי לטנדר מתוך הכרה שזה הכי קרוב שאגיע אי פעם לנסיעה ב"פייס קאר".

21) אירוויזיון. כמה שעות אחר כך מצאתי את עצמי שוכב על המיטה במלון ומנקר על רקע שלב הניקוד באירוויזיון. למחרת בבוקר הבנתי שלקחנו את המקום ה־16 המכובד. הללויה.