להיות בצד השני: סיפור על אחות שחלתה בסרטן

זה קרה בתחילת האביב לפני כשנתיים. אילנה גולן, בת 51, אחות אחראית על חדרי הלידה במרכז הרפואי רבין (בילינסון), מיששה את צווארה באקראי וגילתה נפיחות קלה בבלוטה. באותה התקופה היא סבלה מהרגשה כללית רעה: קוצר נשימה, קושי בבליעה, חולשה ועייפות רבה. אני כנראה עובדת קשה מדי, חשבה והתעלמה מהסימנים. כשהתחושה הרעה לא חלפה, היא פנתה לרופא המשפחה וספק בצחוק ספק ברצינות אמרה לו שהיא חוששת שיש לה לימפומה, סוג של סרטן בלוטות הלימפה. הרופא הפנה אותה לבדיקות מעבדה, והתוצאות, שהגיעו לאחר יומיים, היו בגבול העליון של טווח הנורמה. התוצאות אינן מובהקות, הפיג הרופא את חששותיה, הן יכולות להצביע על מחלה ויראלית.

גולן חזרה לשגרת עבודה שכללה ימים ארוכים בחדרי הלידה, אחריות על 80 אנשי צוות ועל 800 לידות בחודש לערך. אבל התסמינים לא חלפו. הפעם הפנה אותה הרופא לבדיקת אולטרסאונד של הבטן, וגם תוצאות הבדיקה הזאת לא הצביעו על ממצא חריג. אבל גולן לא הרגישה רגועה. שיחה עם חברה רופאת ילדים בכירה הותירה אותה בתחושה לא נוחה.

”היא הציעה שאם הנפיחות בבלוטה לא תרד בתוך כמה ימים אפנה להתייעצות עם רופא כירורג. תחושת הבטן אמרה לי שאני חייבת לפעול מהר”, אומרת גולן. ”עוד באותו היום פניתי לכירורג, אך גם הוא לא גילה ממצא חד־משמעי. הוא הציע לי להמשיך את הבירור אצל פנימאי או המטולוג (רופא העוסק בבעיות הקשורות למבנה כלי הדם, תפקודם או המרכיבים שלהם)”. גולן יצרה קשר עם ד”ר עליזה זיידמן, מנהלת מחלקה פנימית ב’ במרכז הרפואי רבין (השרון), והרופאה הבחינה מיד בבלוטה נפוחה נוספת. גולן נשלחה לבדיקת אולטרסאונד של הצוואר.

המתנה מורטת עצבים

ממצאי האולטרסאונד לא בישרו טובות: פיזור רב של בלוטות נפוחות נמצא באזור הצוואר ובבית השחי. ”הייתי בהלם”, מספרת גולן, ”הרגשתי שעולמי חרב עלי”. עוד באותו היום היא עברה ניתוח שבו נלקחה ביופסיה, ובדיקת סי.טי השלימה את הבירור. הרופאה הסבירה לה שהיא סובלת ממחלה של הבלוטות שיכולה להיגרם מווירוס, אבל עלולה גם להתברר כממאירה – התשובה הסופית תתקבל בתום שבוע, כשיגיעו תוצאות הביופסיה. לאחר שבוע מורט עצבים התקבלה שיחת הטלפון שממנה חששה גולן: היא לקתה בסרטן ותיאלץ לעבור טיפולים כימותרפיים.

”ביום שבו קיבלתי את הבשורה המרה לא הצלחתי להירדם. הייתי חרדה מאוד, לא הפסקתי לבכות. עם הזמן הלכתי והסתגרתי בתוך עצמי, שיתפתי רק מעט מאוד אנשים במתחולל בחיי. את כל זמני הפנוי ניצלתי לגלישה באינטרנט כדי לדלות על המחלה כמה שיותר מידע. זו הייתה תקופה קשה וטעונה ביותר, וההמתנה מורטת העצבים לממצאים הסופיים שהתעכבו במעבדה לא תרמה לשיפור המצב”.

כעבור תשעה ימים נוספים התקבלו הממצאים מהמעבדה והאבחנה הסופית הייתה לימפומה אגרסיבית. ”סיכויי ההחלמה של לימפומה מסוג זה גבוהים, אבל לא הצלחתי להרגיש מעודדת. חששתי מאוד מהטיפולים הכימותרפיים ולא הייתי בטוחה שהגוף שלי יעמוד בהם”. חוות דעת של שני רופאים נוספים מבתי חולים אחרים אישרה את הטיפול המוצע, וגולן התאשפזה במרכז דוידוף לסרטן בבילינסון, תחת טיפולה של ד”ר אסנת בארי, מנהלת שירות לוקמיה כרונית במכון להמטואונקולוגיה.

לעשות דברים לנשמה

הטיפולים היו מלווים בתופעות לוואי בלתי נסבלות: בחילות, הקאות, עייפות נוראית. עם נשירת השיער גולן התמודדה על ידי גילוח שערה והדבקה של פאה לקרקפת, שיטה יקרה יותר מחבישת פאה רגילה, אולם התוצאה נראית טבעית יותר. בטיפול הכימותרפי החמישי חל סיבוך במצבה. היא פיתחה חום גבוה ולקתה בדלקת ריאות חמורה. הרופאים חששו שהמחלה עברה לריאות. ”שכבתי באחת המחלקות הקשות של בית החולים ומרחוק שמעתי קול זעקה של אשה כורעת ללדת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי: 30 שנה אני עדה להיווצרות של חיים חדשים, והנה אני שוכבת בצד השני של המתרס”.

גולן התאוששה מדלקת הריאות וסיימה את הטיפולים הכימותרפיים. כששבה הביתה החליטה לשנות את אורח החיים, לעשות דברים בשביל הנשמה.

”במשך שנה לא חזרתי לעבודה והשקעתי בעצמי. טיפחתי את הגינה שלי, נפגשתי עם חברות, התחלתי לאכול מזון אורגני והפכתי לצמחונית. פעילות גופנית הפכה למעשה שבשגרה. אני מקפידה ללכת מדי יום במשך שעה ולעסוק בהתעמלות מודרכת פעמיים בשבוע. מבחינתי זאת הייתה בנייה של זהות חדשה לאחר המשבר”.

”למרות הדעה הרווחת ששינוי באורח החיים מסייע להחלמה מסרטן, עדיין אין לכך הוכחה מחקרית חד־משמעית”, אומרת ד”ר שירי בן נאים, פסיכואונקולוגית (פסיכולוגית המתמחה בעבודה עם חולי סרטן) מהיחידה לפסיכואונקולוגיה במכון שרת, המרכז הרפואי הדסה עין כרם. ”עם זאת, שיפור באיכות החיים משפר את המצב הנפשי. יש פחות דיכאון, פחות חרדה, יותר תחושה של שליטה ויכולת טובה להתמודד עם המחלה. מי שאוכל בריא, מרגיע את עצמו ומשתתף בקבוצות תמיכה, יש לו יותר כוחות להתמודד עם המחלה ועם הטיפולים הכרוכים בה”, היא אומרת.

לפני כחמישה חודשים חזרה גולן לעבודה בבית החולים בתפקיד אחר בתחום ניהול סיכונים והבטחת איכות בחטיבת הנשים. היום, שנה וחצי מתום הטיפולים, היא שומרת על אופטימיות זהירה. ”עכשיו אני יודעת ששום דבר בחיים אינו מובן מאליו. מה שרואים מכאן לא רואים משם, ואני מרגישה מחויבות אישית ומוסרית לעזור לאנשים שביום בהיר אחד נחתה עליהם בשורה מרה וחייהם קיבלו תפנית של 180 מעלות. מהמקום שבו אני נמצאת היום אני יכולה לסייע לאנשים האלה בתמיכה, בעידוד ובאהבה”.