לא נפסיק לחלום

את נאום בר-אילן של נתניהו ניתן לסכם בתמציתיות כהישג מדיני-טקטי קצר טווח, במחיר כֶּשֶׁל ערכי וחינוכי ארוך טווח.

ראש הממשלה, שעמד בתקופה האחרונה בפני לחצים כבדים מנשוא מבית ומחוץ, ניפק בסופו של דבר את 'הסחורה' שממשל אובמה כה ייחל לה והוציא מפיו את המילים שסרב עד כה להגותם במפורש: "מדינה פלסטינית".

אכן יש לציין שביבי הקפיד לעטוף גלולה מרה זו בכמה סייגים ותנאים, ובכללם:

* התביעה הנחרצת שמדינה זו תהיה מפורזת.

* הכרה מצד הפלסטינים במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.

* ההדגשה כי ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראל.

* ההבהרה כי בעיית הפליטים תמצא את פתרונה מחוץ גבולותיה של ישראל.

יש להניח שביבי בחושיו הפוליטיים המחודדים העריך, שהרשות הפלסטינית תדחה תנאים אלה על הסף, כדרך שאכן הוכח בתגובותיהם המתלהמות של סאיב עריקאת ואבו עלא ואפילו בתגובתו המתונה יותר של מובארק נשיא מצרים שאמר: "איש לא יכיר במדינה יהודית".

כך יכול איפוא ביבי נתניהו לחכך את ידיו בהנאה ולהתברך בלבבו כי הצליח להעביר את הכדור למגרשו של היריב מבלי שיצטרך לממש בפועל את חזון התעתועים של "מדינה פלסטינית".

הכשל הגדול

נאומו של ביבי הוכח איפוא כצעד טקטי מזהיר וזכה לשבחים רבים משני עברי הקשת הפוליטית. אבל בסערת גלי המחמאות נשכח העיקר שאינו מצוי במישור הטקטי אלא במישור העקרוני והחינוכי, וכאן טמון הכשל הגדול שכל ההישגים הטאקטיים לא יחפו עליו.

על ביבי לשאול את עצמו מה יאמר דרך משל ליאיר ולאבנר ילדיו בשעה שישאלו אותו: "אבא האם שבנו לחברון ולגוש עציון, לבית אל ולאלון מורה כבנים השבים הביתה או שחבלי ארץ אלה מופקדים בידינו באופן זמני כדי להפכם במוקדם או במאוחר למדינה פלסטינית"?

ובמשמעות קונקרטית יותר: מה ישיב ביבי נתניהו לחלוצים המתיישבים, אותם כינה "אחים יקרים", בשעה שישאלו אותו: "האם ישיבתנו בחבלי יהודה ושומרון הינה ישיבה על תנאי עד שתקום מדינה פלסטינית בבוא היום. וכל חלום שיבת ציון, אשר מכוחו עלינו להר להקים בו בניין עדי עד, אינו אלא חלום שווא"?

ובמאמר מוסגר נוסיף ונאמר: כל הדיון הטעון סביב נושא ההתיישבות ביהודה ושומרון התמקד לאחרונה בשאלת עקירת המאחזים "הבלתי חוקיים" ובהקפאת הבנייה בהתנחלויות. אך השאלה המרכזית 'שנשכחה' משום מה, הינה – מה יהא גורלם של רבבות היהודים היושבים בתחום המיועד למדינה פלסטינית, האם יעקרו מביתם ומאדמתם כדרך שנעקרו יישובי גוש קטיף, או שמא משלה מאן-דהו את עצמו שיוכלו להמשיך לחיות בפועל במדינה פלסטינית?

שאלות מהותיות אלה לא ניתן להסוות באמצעות תרגיל טאקטי – מבריק ככל שיהיה – כאן נדרשות תשובות עומק החצובות מן השיטין: ובנקודה מהותית זו – כשל בנימין נתניהו בנאומו כישלון כואב וצורב.

ולסיום:

עצה טובה לחברי סיעת הליכוד ולשאר חברי סיעות הכנסת שנשארו נאמנים לחזון ארץ ישראל מן הים עד הירדן, והם עומדים נבוכים נוכח נאומו של נתניהו:

גשו אליו ואמרו לו: יודעים אנו שהיית רוצה להיות נאמן לארץ ישראל, ודבריך בדבר מדינה פלסטינית נאמרו בלית ברירה. אך גם לטעמך, האם עלינו לחכות אלף שנה – כדברי סאיב עריקאת – עד שיימצא הערבי הפלסטיני שיטה אוזן להצעותיך, ועד אז להשאיר את חבלי יהודה ושומרון כפיקדון לפלסטינים, או שמא תסכים גם אתה כי לאחר שידחו הערבים את דבריך ותנאיך מכל וכל, נוכל לשוב לחזון המקורי של שיבת ציון, הכולל עלייה והתיישבות בהיקף נרחב, ונגיע בעז"ה תוך פחות משנות דור לרוב יהודי מוצק בחבלי יהודה ושומרון.