שתף קטע נבחר
זירת הקניות

יש לה קראש על תאילנד

לירון ויצמן חשבה שהיא טסה לתאילנד לעשות חיים נוסח "החוף". טוסטוס אחד מאוחר יותר זה נגמר ב"התרסקות". לפחות לא ביקשו ממנה להצטלם לסצנת סקס

אם יש משהו שאני שונאת, זה שמרחמים עליי. כנראה החינוך הפולני המסור עובד עליי שעות נוספות, ובדרך כלל גורם לי לטאטא אל מתחת לשולחן כל שביב בעיה או פיסת חסרון בחיי, כדי שחס וחלילה לא ירגישו שלאף אחד לא יהיה מה להגיד, והכי גרוע - שלא אצטרך להתמודד עם הפרצופים האלה, המרחמים.

 

נשבר לי הפינס

לצערי, נראה לי שהפעם אין ממש ברירה. בגד הים הקטן שקניתי במיוחד לחופשה השנתית שלי בתאילנד לא מצליח לכסות, גם אם אני ממש מנסה, את התחבושות הלבנות על הברכיים שלי. מי היה מאמין שאת החופש הזה אעביר בהחלמה ממושכת מתאונת קטנוע במקום לשזף את איבריי בחוף קסום ובתולי? אם היו מספרים לי את זה לפני הנסיעה, הייתי צוחקת. לא, אולי בעצם פשוט לא הייתי עולה על הטוסטוס המקולל.

 

"יואו, איזה קטעים! זה לא זאת מפינס?". חיכיתי לזה. בכל זאת, קצת קשה להתעלם ממני עם שני אורות הזרקורים שדבוקים לי לברכיים. "מה קרה, כפרה? למה את נראית ככה? מישהו מהסלבס לא אהב את השאלות שלך?". "תאונת קטנוע", עניתי כשסבלנותי הולכת ומתפקעת. הם לא ויתרו: "מסכנה... הלכה החופשה, הא? את יודעת איך כולם קוראים לפצעים האלה פה? תאילנד'ס טאטוס! כאילו, הקעקועים של תאילנד. יודעת למה?".


ויצמן פינת קופיפי. עדיין מחייכת, לא לאורך זמן  

 

ברור שאני יודעת למה. לא היה ישראלי שלא הסביר לי מחדש שלא המצאתי את הגלגל. ממש כמו גירושים, יש עוד מאות אלפים שעברו את זה לפניי. איכשהו, זה לא מצליח לעודד אותי.

 

טעות פטאלית שמתחילה באופטימיות קוסמית

מכירים את אנשי ה"לי זה לא יקרה"? אז אני ממש לא כזאת. אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי הייתי משתמשת בתיאורים כמו "לחוצה", "פסימית" ולעתים "בעלת נטיות להיפוכונדריה קלה". בארץ אני כמעט לא עולה על אופנועים, רק אם בן זוגי (שיחיה) ממש מתעקש לקצר את הפקקים ולא לשלם על חניון. אבל הפעם החלטתי עוד לפני הטיסה לתאילנד שאני שמה את כל החששות מאחוריי. וכך, יומיים אחרי ההגעה לקופנגן, מצאתי את עצמי על טוסטוס קטן עם כפכפים ובגד ים בדרך לחקור את אחד האיים הכי יפים באזור. את הפסימיות השגרתית שלי החליפה אופטימיות קוסמית, והרגשתי שאני עומדת לעבור שינוי של ממש.

 

חמש דקות אחרי העלייה על הקטנוע, בעודי מהרהרת בכמה שאני מבזבזת את חיי בלחצים מיותרים ובכמה דברים פספסתי בשנים האחרונות בגלל פרנויות לא מבוססות, מצאתי את עצמי על האספלט, אחרי ההתרסקות. בניגוד למורן אטיאס, ב"התרסקות" שלי לא היה שום דבר הוליוודי וזוהר.

 

כולם אומרים כל הזמן שיצאתי בזול, שהיה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. אני יודעת שהם צודקים, ובכל זאת אני נוטה לרחמים עצמיים אחת ליומיים, בכל פעם שאני צריכה לבקר בבית החולים בצליעה איטית. לפחות את שלב כיסא הגלגלים כבר עברתי.


ג'ניפר אניסטון 2003. צולעת וסקסית (גטי אימג') 

 

ארבעה מתוך שבעה שממתינים בתור לאורתופד בחדר המיון ב"איכילוב" נפצעו בתאונת אופנוע. "על מה את כאן?", שואל אותי אחד הממתינים, קירח וגדול, כזה שפוזת האופנובנק יושבת עליו בול. "מה זה, כלא?", ניסיתי לשעשע. הקירח התעלם באלגנטיות. "תני לנחש: אופנוע?". הוא לא חיכה לתשובה: "את יודעת מה אני תמיד אומר? אנחנו, כל החבר'ה בקהילת האופנוענים, משלמים בריבית אחת לכמה זמן. את יודעת, תשלום על זה שאנחנו לא עומדים בפקקים ולא מחפשים חניה. צריך לשלם משהו, לא?". החבר'ה השבורים סביבו, ה"קהילה", צחקו בהסכמה. אני מודה שאותי זה לא ממש מצחיק.


 

טיפים למפורסמת המגובסת

או איך תעברי את החופשה בצליעה

1. חייכי, זה תמיד עובד. לפעמים זה אפילו יצליח לעבוד עלייך.

 

2. לבשי מכנסיים ארוכים/ חולצה ארוכה/ כל דבר שיכול להסתיר את התחבושות המפלילות. לשמוע עשרות פעמים ביום "יו, מסכנה" לא בהכרח יעזור לשיפור מצב רוחך.

 

3. משככי הכאבים הקונבנציונליים הם לא בהכרח הפתרון הטוב ביותר. לפעמים שוט של ויסקי או של וודקה "רד בול" יכול לעשות עבודה הרבה יותר טובה מאקמול.

 

4. איך כולם אומרים לי כל הזמן? "אולווייז לוק און דה ברייט סייד". בעוד חודש מהיום, בטוח תצחקי על זה.

 

 

 


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לירון ויצמן
צילום: תילי שרון
כתבו לנו
מומלצים
מומלצים