שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תקציב לא חברתי ולא כלכלי: פשרה צולעת מאד
    "פרשנים כלכליים נוהגים לנתח את מסגרת התקציב וסדר העדיפויות שלו. לרוב אין הם עוסקים כלל במה שהיה צריך להיות בתקציב, כביטוי למדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה". לוי מורב, מרצה במכללה חברתית כלכלית מציג סדרי עדיפויות חלופיים לתקציב המדינה שהתקבל

    לידתו של תקציב המדינה ל-2010, מסתמנת כשורה ארוכה של פשרות שבסיסן פוליטי. גם הדברים הטובים, והם ספורים, שקרו המהלך רקיחתו של התקציב, וגם הדברים, הרבים מספור, הרעים, הם תוצאה של פשרות. פשרה, גם אם צולעת, יכולה להיות טובה למשק ולאזרחים. אולם מה שקרה במהלך גיבושו של התקציב הדו-שנתי הראשון, היה שהטובים נעשו רעים והרעים נותרו כאלה.

     

    יש מעט מאד דברים טובים ולכן נתחיל דווקא בהם: לראשונה מזה יותר מעשרים שנה שידם של הפוליטיקאים, במאבק עם הפקידים, הייתה על העליונה. ראש הממשלה והשר על לכלכלה, בנימין נתניהו, מינה את אורי יוגב, לשעבר ראש אגף התקציבים לנהל את המו"מ האמיתי עם יו"ר ההסתדרות החדשה עופר עייני ועם נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש.

     

    בקיץ 2006, היה זה קובי הבר, ראש אגף התקציבים, שהיה המנהל האמיתי של המו"מ בין קדימה לעבודה. בניגוד גמור למה שנדמה למתבונן החיצוני, דווקא

    הפעם נוהל המו"מ כראוי. במדינה דמוקרטית לא הפקידים, ולא הקצינים, קובעים את המדיניות ואת היעדים אלא הפוליטיקאים. לצערנו הרב חל כירסום מתמיד ברמתם של האחרונים והם הפכו להיות לשליחים ודוברים של הפקידים במקום לעצב מדיניות. נזכיר את שני שרי האוצר של קדימה, אברהם הירשזון שהורשע בבית המשפט בגניבה ורוני בראון שהחליף אותו בתפקיד. שניהם היו למעשה כלי שרת בידי הפקידות הבכירה של האוצר וכמו שנהגתי לכנות אותם, שניהם היו "דוברי האוצר" ולא שרי האוצר.

     

    הפעם בגלל חששו של נתניהו לשלמות הקואליציה שלו, הבנויה על מפלגת העבודה המקרטעת והמחולקת, התלויה לחלוטין בתמיכתו של עופר עייני, שהביא את העבודה לממשלה, לא נותרה לנתניהו כל ברירה אלא להכתיב לפקידים באוצר את המדיניות. זהו שינוי בעל חשיבות עצומה כתקדים לשנים הבאות וכשלב ראשון בחזרה למצב של תקינות פוליטית וכלכלית.

     

    הפוליטיקאים, נבחרי הציבור, יקבעו את המטרות והיעדים ולא חבורה של פקידים ממונים, בעלי השקפת עולם כלכלית שמרנית ימנית קיצונית, ותפיסת עולם אנטי חברתית ואנטי ציונית מובהקת. תפיסה הנתמכת על ידי תקשורת מגוייסת, בעלי הון אינטרסנטים ומרצים לכלכלה השבויים באמונות הטפלות של היד הנעלמה וכלכלת השוק.

     

    כתוצאה מהתערבות הפוליטיקאים ומהברית שכרתו עייני וברוש כבר לפני שנים אחדות, נאלץ ראש הממשלה לחזור בו מחלק נכבד מאמונותיו הכלכליות-חברתיות ולאמץ כמה גישות שלא היו עולות בדעתו אילו, כמו ב-2003, הייתה לו את התמיכה של 15 חברי כנסת של מפלגת שינוי האולטרא ימנית מבחינה כלכלית-חברתית. כך הסכים ראש הממשלה לשנות את בסיס עידכון התקציב מ-1.7% ל-2.9%. יש לזכור שהיה זה נתניהו כשר אוצר שקבע שהגידול השנתי השוטף יהיה רק 1%, התוספת של 0.7% התווספה בעקבות הצטרפות העבודה בראשות עמיר פרץ לממשלת אולמרט ב-2006.

     

    התוספת הזו לא מספיקה אולם היא חשובה כי בלעדיה היו הקיצוצים המתוכננים מגיעים לקרוב ל-20 מיליארד שקל במקום 11 מיליארד שקל המתוכננים כעת. אותו הדין חל גם על ההחלטה על גובה הגירעון המתוכנן. האוצר עשה מאמצים עליונים למנוע "חריגה בתקציב" ולשמור על המסגרת של 3% במונחי תוצר. גם כאן הכריע נתניהו נגד הפקידות הבכירה והסכים למעשה לשיעור גירעון גבוה יותר, לא ברור כרגע מהו, כ-5% בקירוב.

     

    אילמלא שתי החלטות אלה הקיצוץ השוטף בתקציב היה גדול הרבה יותר. יש לזכור שבעקבות הדחייה בהעברת התקציב, שצריך עדיין לעבור את שלוש הקריאות בכנסת, "הרוויחו" ראשי האוצר את המחצית הראשונה של 2009. על פי חוק התקציב אם אין אישור לתקציב החדש מתקיים התקציב הישן (2008 במקרה שלנו) חלקי 12 חודשים. התוצאה הייתה שבפועל "חסכו" אנשי האוצר לקופה כמה מיליארדי שקלים היות והחשב הכללי לא יכול היה לאשר הוצאה החורגת משיטה זו.

     


     

    לתקציב שאושר שתי מכשלות יסודיות. הראשונה קשורה לכך שהממשלה לא איפשרה גידול של ממש בהוצאה הפרטית והציבורית. והשנייה שלא נקבעו יעדים חברתיים כמותיים כלל. בשנה האחרונה חלה מהפיכה בחשיבה ובמעשה הכלכלי בעולם המפותח. כל המדינות הקפיטליסטיות עברו זעזוע עמוק בעקבות משבר וקריסת הקפיטליזם הפיננסי חסר הרסן והבקרה. מדינות קפיטליסטיות מובהקות ואדוקות כמו ארה"ב נאלצו לבצע הלאמות נרחבות בעיקר בסקטור הפיננסי, אבל לא רק. ממשלות רבות בכל העולם ביצעו הזרמות אדירות של כספים, בניגוד מוחלט לכל התיאוריות המוניטריסטיות מבית המדרש של מילטון פרידמן ומרעיו.

     

    ממשלות ישראל, הקודמת והנוכחית, לא הצליחו להפנים את השינוי ההיסטורי וממשיכות לקיים למעשה מדיניות של קיצוצים ומיסים הפוגעים בעיקר בשכבות הביניים ובחלשים. אילו הבינו בישראל את מהות השינוי, אופי המשבר ועוצמתו היו מגדילים, גם אם באורח זמני את הגירעון ל-8% במונחי תוצר (תמ"ג – תוצר מקומי גולמי), ואת הגידול בהוצאה הציבורית ל-5% ויותר. לכן בפועל, למרות השינויים שהוכנסו בהצעת התקציב המקורית של האוצר, תיאלץ הכנסת לבצע קיצוצים בכל המשרדים ובעיקר בחינוך, בבריאות ובביטחון.

     

    מעבר לטעות המקצועית הבסיסית קיימת הבעייה הישנה של המשך מדיניות הרחבת הפערים הכלכליים בחברה ובמשק. המשך הורדת נטל המס על בעלי הכנסות גבוהות ועל הפירמות ובמקביל העלאת הבלו (מס קנייה) על הדלק, הטבק והמשקאות החריפים, העלאת המע"מ באחוז וחצי ל-17% וביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות הם ביטוי מובהק למדיניות אנטי חברתית.

     

    לכך יש להוסיף את ה"בייבי" של ביבי – הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. רפורמה שלא רק שלא תועיל לאזרחי ישראל אלא עתידה להעשיר את ספסרי הקרקעות, חבריו ומקורביו של נתניהו, ולהביא בפרק זמן קצר ביותר להאמרת מחירי הקרקע לבנייה למגורים והתרחקות והתרסקות החלום של זוגות צעירים לדירה משלהם.

     

    פרשנים כלכליים נוהגים לנתח את מסגרת התקציב וסדר העדיפויות שלו. לרוב אין הם עוסקים כלל במה שהיה צריך להיות בתקציב, כביטוי למדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה. ננסה לעשות זאת כאן ועכשיו.

     

    בעשרים השנים האחרונות חלה הרעה במצב העובדים בישראל. כל מי שחי על עבודתו נקלע למצוקה כלכלית, איבד כל יכולת להגיע לביטחון תעסוקתי ופנסיוני. אילו הייתה ממשלת נתניהו-ברק ממשלה לאומית, לא חס וחלילה סוציאל-דמוקרטית, היא הייתה קובעת לה שורה של מטרות לביצוע בתוך 4 שנים:

    • העלאת שכר ריאלית במשק הפרטי והציבורי
    • תעסוקה מלאה במשרות מלאות והבטחת הגנה סוציאלית מלאה במקרה של אבטלה.
    • תוכנית שיכון ציבורי לזוגות צעירים ולחסרי דיור באמצעות קרקע זולה וריבית נוחה.
    • תוכנית הכשרה והסבה מקצועית לכל אדם ואזרח לכל חייו.
    • מערכת חינוך מעולה לכל תושב מגיל 3 עד לסיום תואר ראשון חינם.
    • סל בריאות ותרופות המתעדכן אוטומטית כל שנה לפחות ב2%.
    • גביית מס אמת מבעלי ההון שחלקם הגדול לא משלם מס בכלל והאחרים מס סמלי בלבד.
    • הקמת מערכת משפט נפרדת לעברייני צווארון לבן ומשתמטים מתשלום מיסים.
    • העלאת המס על ריווחי הון ובורסה לרמה המקובלת בארה"ב.
    • הטלת מס עיזבון (ירושה) כמו בארה"ב. 40% החל מ-5 מיליון דולר ויותר.
    • מלחמת חורמה בהון השחור ובמשפחות הפשע.
    • רפורמה יסודית בתחבורה הציבורית. שילוב וסינכרון של כל המערכות. סיבסוד כבד למשתמשים בתחבורה הציבורית ועידוד השימוש ברכבות, באוטובוסים ובמוניות.
    • הורדה של ממש באחוז העניים בישראל לרמה המקובלת במדינות האיחוד האירופי.
    • הקטנה וצימצום ממשי של הפערים בהכנסות בין העשירים לשכבות הביניים.
    • הבטחת כספי החיסכון, ההשתלמות, הגמל והפנסיה באמצעות רשת ביטחון ורגולציה.
    • הפסקת הפרטת השירותים החברתיים והלאמת השירותים שכבר הופרטו.
    • ביטולו המחולט והמלא של חוק ההסדרים.

     

    הכותב הוא עיתונאי ופרשן כלכלי חופשי 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים