שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המורד המרוד
    הצד המרדני המתריס של ויזלטיר ניכר גם ב"מרוּדים וסונטות" החדש, ספר שיש בו יופי אבל יש בו גם שירה פוליטית גרועה, שתחת פוזה ברכטית מאשימה אותנו ברשע הפלסטיני

    כדי ליהנות מ"מרודים וסונטות", ספרו החדש של מאיר ויזלטיר, המקבץ שירים שנכתבו בעשר השנים האחרונות, צריך להפריד איכשהו בין העמדה המתריסה של ויזלטיר מול העולם, שהיא חלק מייחודו ומהאומץ המשוררי שלו (ומיוצגת כאן, למשל, בשיר החזק הפותח) - לבין העמדות הפוליטיות המשומשות והסלפניות המופיעות בשירים אחרים.


    ויזלטיר. בין ה"אני" לפוליטי (צילום: מיכאל קרמר)

     

    בשירים האלה ויזלטיר, תחת פוזה ברכטית, מגנה את ישראל החולמת כביכול "על כוח, על עולם חזית/ עם ניצחון סופי", ומצדיק במידה רבה את הרשע הטרוריסטי הפלסטיני. כבר קראנו את זה, גם אצל משוררים אחרים (אהרון שבתאי, יצחק לאור, דליה רביקוביץ בשירים מאוחרים, ועוד), וזה לא נעשה מקורי יותר או משכנע יותר מאז.

     

    מרידות וסניטות

    בכל אופן, ב"מרודים וסונטות" יש גם שירים יפים, למשל על אהבה בגיל שישים ומעלה – וכאן החידוש הוא בעצם חיפוש האהבה החיוני והתשוקה הנמשכת, הלא מתברגנת: "תשוקות גדולות מתרחשות/ על מצעים ממועכים/ בחדרים שלא סוידו/ שם נשמות מתלחשות/ והגופים פתאום פורחים/ שעה אחת בלי שיידעו".

     

    אפשר לסמוך על ויזלטיר שהוא לא יתחייב הרבה מעבר לשעת התשוקה האחת, כפי שהוא מעיר, למשל, בשעשוע עצמי מסוים, בעניין אותה אשה שהוא קיווה לקבל ממנה הודעת מייל: "הן היא רוצה ממני רק/ גאולה שלמה/ או לא-כלום. //האם יש לאל ידי /להציע גאולה שלמה? /לא, לא במאה הקרובה/ או בכלל. // על כן אציע/ לא כלום". ("ימים רעים").

     

    עוד יש בספר שירי התבוננות עדינים בחתולים ("נדרך מול מעוף הזבוב,/ תזוזת הצל. כמו החולמים/ במערה יפענח /רחש נעל מעבר לדלת"), לצד הרהורים ויזלטיריים מעניינים כדרכם, למשל על אותו משהו חמקמק שבין התבונה האלוהית לתובנת השירה: "התבונה המפלחת את חומר היקום/ היא ציפור לא נתפסת; הבזק פתאומי/ המדמה ללוכדה כבר חובק רק פוחלץ." ("מוזת הזיכרון").

     

    גם שם הספר, "מרוּדים וסונטות" (צירוף מילים מפתיע לעצמו), הוא קולע מאוד בחיבור המשוררי בין הצד המרוד, העני, הלא חומרני, לבין הצד הסונטי, השר. ולא במקרה מהדהדות בשתי המילים האלה גם המרדנות הויזלטירית ("מרודים") והסניטה האופיינית ("סונטות").

     

    געגועי לטלי פחימה

    השיר הפותח את הספר ("על פי רוב גם אני") מזכיר כאמור את ויזלטיר במיטבו: לבד מול העולם המגוחך, העקמומי, שבין השאר אינו קורא שירה (וגם במובן הזה ויזלטיר הוא מורד די מרוד: "כל האנשים שלא קוראים שירה", הוא אומר בשיר אחר, "שזה בערך כל האנשים"). ועל העולם הזה קורא ויזלטיר תיגר ומעליב אותו בשיר הפותח - למרות שהוא בהחלט מרגיש מאוים:

     

    "עמדתי מול העולם/ בידיים מורמות", נכתב בפתח השיר, ובהמשך: "עיני נשאבו אל קנה האקדח, / כלי מצחיק, כמו חמוד/ אך קטלני ומכוון גם אלי". וכך הוא מתנהל, בדרכו הגברית והמבודחת, מול פני הסכנה: "פה ושם, מצפצף על חומרת המצב/ שלפתי חפיסה והדלקתי סיגריה/ ביד אחת – //הוא התעצבן, פזל מולי, /קפץ את פיו, /אך לא ירה, // בינתיים."

     

    לא ברור, אגב, עד כמה הסכנה שמזהה ויזלטיר, משורר מוערך מאוד ומכובד מאוד בתרבות הישראלית (כולל פרס ישראל), הינה ממשית, אבל ישנה איזו נכונות בעצם העמדה העצמאית הזו, שהיא חלק מן הזהות המשוררית שלו.

     

    כך או כך, שום סכנה פיזית לא נשקפת לויזלטיר בעקבות שיר ההלל הגרוע שכתב כאן לטלי פחימה הכלואה ("שרות הציפורים בכלא רמלה" היא השורה החוזרת הנרגשת), אשר נמשלת בעיניו לאווזים שהצילו את רומא. לא תסכן אותו גם הסימטריה התועמלנית המזויפת שהוא יוצר בין הפשע הפלסטיני ("לירות צרורות לתוך מסעדות ועל פעוטות בחדרי-ילדים /.../ לשלהב בילדיכם הרכים שנאת עולמים וחדווה מסוממת אלי מוות"), לבין מה שהוא מציג כפשע ישראלי מקביל ("לחסום את דרכן של יולדות לרופא עד ימות העוּבָּר/ לירות בדמויות השפופות של אבות מתגנבים לחפש פרנסה"). העולם פשוט רגיל להצגת הדברים השקרית הזאת.

     

    רהוט, לשם שינוי

    לא ברור גם עד כמה ויזלטיר באמת תומך בחזון הנורמליזציה המפוקפק שהוא מציג בשירו "גלאי הקיטש",

    המופיע תחת מוטו מברטולט ברכט, חזון שבו "חמולות שלמות מטול כרם פושטות/ על חצי חוף הים של נתניה /.../ בזמן שתל-אביבים יעוטו על חומוס וכנאפה בשכם/ השבאב של חברון יטוס לאילת". האם זה רק מקרה שירי שויזלטיר לא הזמין את החמולות מטול כרם ואת השבאב מחברון לנפוש גם בחופי תל אביב האהובה שלו, שם יוכל לשמוע מקרוב את העברית נבללת בערבית – אלא שלח אותם אל חופי נתניה ואילת?

     

    ובכל זאת, יש ב"מרודים וסונטות" לא מעט מויזלטיר שאהבנו, שאהבתי, (ועדיין אוהב); בדור של שירה דיבורית פרטית מדי ומופנמת מדי - עם כל יופיה המסוים - יש איזה חידוש בעצם הקול הוויזלטירי הרהוט, החרוז בחלקו (במבנה סונטות או בבתי שיר), קול שירי הטוען טענות, ההולך בגדולות, המחובר אל דור השירה הגדולה שלנו שהיה לה קהל רחב ומצפה. אף כי ויזלטיר, יש להודות, עם כל השירים רבי העוצמה שכתב, איננו גדול כמו נתן אלתרמן או כמו יונה וולך, שאליהם התייחס ויזלטיר בביטול כמדומה בראיונות מן השבועות האחרונים.

     

    "מרודים וסונטות" מאת מאיר ויזלטיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 113 עמ'

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים