העולם מכעיס, אז צוחקים

"גיא ואורלי בע"מ" נלחמת את מלחמתו של האזרח הקטן, ואפילו מצליחה פה ושם. סמדר שילוני חושבת שאם השניים ייקחו את עצמם קצת פחות ברצינות, האקטיביזם שלהם יוכל אפילו לבדר

דבר אחד בטוח: אתם רוצים את אורלי וילנאי וגיא מרוז בצד שלכם, ואתם יכולים לדעת אם אתם בצד הנכון על ידי בדיקה פשוטה: שאלו את עצמכם, האם אתם העם? אם התשובה חיובית, אתם יכולים להירגע. אם אתם, רחמנא ליצלן, סוג של ממסד, צַפּוּ לצרות.

בהתחשב במצבו הכלכלי של ערוץ 10, אפשר להבין למה "גיא ואורלי בע"מ" מצאה בו את מקומה הטבעי. הערוץ המסחרי הכמעט גוסס נלחם את מלחמת הקיום שלו מול הרגולטור הגדול שמאיים להוריד את השאלטר, ומרגיש צודק להפליא מול העוול שכביכול גורם לו הממסד. וילנאי ומרוז בסך הכל עושים את אותו הדבר: לוחצים על בלוטת הקוממיות, כלומר עובדים בלקומם את הצופים על שלוחות של אותו הממסד בדיוק.

זה לא קשה, שכן הכר פורה מתמיד: במדינת היהודים אין דבר קל יותר מלמצוא ממסד לא מתפקד ולהיכנס בו. בארץ הקומבינות, הסְמוך והליחוך האינסופי של רשויות מכספי ציבור, אתה רק צריך לבחור ממה אתה רוצה להתעצבן, להושיט יד ולגעת בו. הצופים כבר מגיעים חמים לתוכנית, נכונים לחטוף קריזה ים-תיכונית על פי דרישה הרבה לפני הפסקת הפרסומות הראשונה.

גיא מרוז ואורלי וילנאי. תנו לנו קצת פאן מעוות (צילום: דודי מוסקוביץ)

אז וילנאי ומרוז עושים את מה שהם עושים הכי טוב ונלחמים את מלחמתו של האזרח הקטן. רופאי שיניים? גנבים בני גנבים, עושקים אותנו והמדינה לא פוצה פה. המשטרה? תעשה הכל בשביל סלבז אבל תזרוק כזה שטרונגול על אנשים מכוערים מהרחוב. מע"צ? חבורה של בטלנים, רמזור אחד הם לא ישימו לנו, מצידם שניקבר בצומת. כל מה שתמיד ידענו, אבל נחמד להיזכר.

כך שהיאוש ייעשה יותר נוח

הגלגל לא הומצא גם כאן. כלבוטק, גדעון רייכר, אמנון לוי וגם וילנאי ומרוז עצמם עשו זאת בעבר ברמות כאלה ואחרות של הצלחה. ההבדל - שהוא גם היתרון של השניים - הוא הגישה: יש להם היכולת להפוך את הז'אנר האקטיביסטי הזה מעוד תוכנית רועמת על "הו, כמה חרא פה" לסוג של פאן, גם אם מעוות משהו.

מכירים את הרגע שבו אתם ניצבים מול בירוקרטיה בלתי אפשרית ועוברים מזעם לחוסר אמון ואז מתחילים לצחוק? זה הרגע שכדאי לוילנאי ומרוז להילכד בו לנצח. כי בואו נודה, הצפייה בתוכניות ממשפחת השקשוקה ואזלת ידו של האזרח הקטן מובילות לדיכאון עמוק. בשביל דיכאון אני לא צריכה שתאוצו-תרוצו בשטח ותחטפו דלתות בפרצוף. בשביל דיכאון יש לי חומרים הרבה יותר טובים – משבר במים, הבחירות באיראן, השיבוץ של ליאור שליין.

אם הם ידגישו את האבסורד והאירוניה שבמחדלים שהם מסקרים ויקחו את עצמם קצת פחות ברצינות, שעטת הצדק הזועמת שלהם תהיה אפקטיבית הרבה יותר. אם זה יקרה, התוכנית לא רק תתקן מחדלים ו"תשנה את המציאות", כמו שהיא מבקשת לעשות (וגם הצליחה בקטנה, לפחות כך עולה מהתוכנית הראשונה) אלא גם תהפוך את חוויית הצפייה לנסבלת הרבה יותר. כי אנשים צודקים באמת שלא חסר כאן, אבל טלוויזיה טובה? לא נזרוק אותה מהמיטה שלנו, כמו שאומרים.