שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התשובה במאוזן
    איפה אנחנו עומדים מול האויבים שלנו במונחי מטוס מול מטוס, טנק מול טנק וספינה מול ספינה? ובכן, החדשות הטובות הן שאנחנו אכן אמורים להישאר לעמוד. הרעות הן שתמיד יכול לקום איזה מנהיג סעודי או מצרי ולשים לנו רגל

    בהחלט לא קל לנו לכתוב את זה, אבל צודק אהוד ברק: צה"ל הוא הצבא החזק ביותר ברדיוס של 1,500 קילומטר. זה נכון גם לדעת כל המומחים, אלא שאסור לנו להתעלם משתי עובדות חשובות: האחת, מי שנלחם בנו היום פועל מתוך ארגונים ולא כצבא סדיר. השנייה היא שגם הצבאות הסדירים שסביבנו שינו תפיסה, ובעשור האחרון הם לא נבנים כדי להכניע את צה"ל אלא כדי למרר את חיי החברה הישראלית בכל עימות עתידי.

     

    אפשר להבין מכך שכל המלחמות יהיו מעתה והלאה על טהרת הטרור־גרילה־טילים. זה נכון מול חמאס וחיזבאללה, ובמידה חלקית גם מול סוריה ואיראן. אבל שתי אלה - וכמוהן גם מצרים - משקיעות במקביל בבניית צבא רגיל. גם צה"ל, שיודע דבר או שניים על האיומים, ממשיך להתכונן לאפשרות שיידרש אפילו בעתיד הקרוב להתייצב טנק מול טנק, במלחמה כמו שנלחמו פעם. ומהסיבות האלה בדיוק נשאלת השאלה מה באמת יש לנו - ומה יש להם.


     

    היתרון האבסולוטי: באוויר

    חיל האוויר הישראלי הוא הטוב באזור, ומהטובים בעולם ביחס לגודלו; מאז מלחמת ששת הימים אין שום חיל אוויר בסביבה שמאיים על - או אפילו מדגדג את - העליונות האווירית שלו. בחוד החנית נמצאות טייסת ה־F-15i ("רעם"), וארבע טייסות F-16i ("סופה"). כל המטוסים האלה נרכשו ב־15 השנים האחרונות במטרה להרחיב את רדיוס הפעולה האפשרי לטווח של כ־1,500 קילומטר, כלומר במבט ברור לעיראק ובעיקר לאיראן. אליהם מצטרפות שתי טייסות של F-15 מדגמים מיושנים יותר, שהוכשרו גם הם לתקיפות ארוכות טווח אחרי שבחיל האוויר הבינו משהו חשוב: סוסי העבודה הוותיקים האלה יכולים לקחת איתם חימוש פשוט כמו פצצות JDAM למרחק שלא נופל מזה של "רעם" ו"סופה". לבד משבע הטייסות האלה יש לחיל עוד שבע טייסות F-16 לדגמיו (A עד D), ובסך הכל - כך ממקורות זרים - בערך 350 מטוסי קרב כשירים ומוכנים לפעולה.

     

    קרוב לוודאי שטייסות הקרב האלה יוכלו להביס כל חיל אוויר ערבי שינסה להתמודד איתן בכל מתאר אפשרי של עימות, לרבות כמה חילות אוויר שתוקפים בו זמנית. איך אנחנו יודעים את זה? גם כי ככה זה היה תמיד, וגם כי אין לנו ממש ברירה אחרת. ולמרות שחיל האוויר שלנו לא השתתף בקרב אוויר כלשהו מאז 1985, כשהטייסים שלנו לוקחים חלק בתרגילים בינלאומיים כמו "רד פלאג" או "מייפל פלאג", הם מצליחים להפיל את רוב המשתתפים האחרים ולהישאר בחיים.

     

    ומה קורה מעבר לגבול? קודם כל נבדוק בכליה של החשודה המיידית, סוריה. שם פועל חיל אוויר מיושן שמתבסס על מטוסי מיג 29, סוחוי 22 ו־24, ומיג 25 ו־23. סך הכל כ־100 מטוסי יירוט ועוד כ־130 מטוסי תקיפה. הסיכוי של הכוח האווירי הזה לאיים במשהו על ההגמוניה של חיל האוויר הישראלי הוא אפסי. כמו שהיטיב לומר זאת מייג'ור עאדל באסם, שב־1989 ערק לישראל במפתיע עם מטוס המיג 23 שלו: "אותנו לימדו שאתה ממריא, הבקרה האווירית אומרת לך שמולך המריא F-15 - ופה זה נגמר".

     

    גם חיל האוויר האיראני מבוסס על מטוסי יירוט מסוג מיג 29 ומטוסי תקיפה סוחוי 24 ו־25, ובנוסף מחזיק מאגר של F-14 אמריקאיים שכנראה תקועים כבר שלושה עשורים בלי חלפים או יכולת ממשית לפעולה. המניין הכולל עומד על כ־170 מטוסי קרב, אבל איראן בהחלט עושה מאמץ להצטייד בנוספים - ובניגוד לסוריה, יש לה גם משאבים לעשות את זה. עוד בניגוד למקרה הסורי, לא יהיה נכון מצידנו לזלזל בכוח האווירי האיראני, שמאחוריו עומדת תעשייה ביטחונית מתקדמת. ספק אמנם אם אחד מהמטוסים האלה יוכל להגיע אי פעם לישראל, אבל אם אנחנו נבקר אצלם, הם בהחלט ימריאו ויילחמו.


     

    על מה שיותר מטריד את חיל האוויר הישראלי לא מרבים לדבר: מצרים וסעודיה, לכאורה שתי מדינות מתונות. לאחת יש איתנו קשרים, והשנייה חרדה כמונו מההקצנה באזור. אפשר להגיד שהאינטרסים הביטחוניים שלנו חופפים, אבל מהפכה או חילופי משטר באחת מהן תציב מולנו איום מוחשי מצד חיל אוויר מערבי ומצויד היטב. למצרים יש כ־230 מטוסי קרב ותקיפה מדגמי F-16 ומיראז', ולסעודיה כוח של כ־150 מטוסי F-15 ועוד כ־100 מטוסי טורנדו, שבשנים הקרובות יצוידו גם בפצצות מתקדמות.

     

    בגלל מצב העניינים הזה, כשמדברים על מעבר של חיל האוויר לנגב מקווים להשיג מטרה כפולה: גם להתרחק מטווח הרקטות והטילים של סוריה וחיזבאללה, וגם להיות מסוגלים להגיב במהירות לאיומים ממצרים ומסעודיה. כרגע זה לא עומד על הפרק, אבל עם צבאות מתקדמים (שלא פעם מתאמנים ב"מתאר ישראלי") ולא מעט תסיסה תת־קרקעית שעלולה להתפרץ, אין ספק שמדובר בחתיכת כאב ראש. בהקשר הזה אפשר להזכיר גם את ירדן, עם שתי הסתייגויות: חיל האוויר שלה קטן יחסית (משהו כמו 50 מטוסי F-16 ועוד כמה עשרות מיראז'ים ו־F-5), ושלא כמו אחיותיה הגדולות, היא לא מרגישה שישראל מאיימת עליה ולא מחפשת הגמוניה אזורית.

     

    נקודת התורפה של חיל האוויר בפעולה בטווחים רחוקים היא מטוסי התדלוק. צה"ל מחזיק למשימה שבעה מטוסים מיושנים מדגם בואינג 707; אחרי שג'ורג' בוש דחה בנימוס את בקשת ישראל להצטייד בדגמים חדישים, חיל האוויר הסב בואינג 707 שמיני למטוס תדלוק. מנגד שיפר החיל את יכולת הפעולה לטווח רחוק, כשקלט שלושה מטוסי "נחשון" להתרעה מוקדמת ולמה שנקרא "משימות אלקטרוניות מיוחדות".

     

    חיזוק נוסף הגיע השנה בדמותו של המל"ט "איתן" - מטוס ללא טייס במשקל ארבעה טונות, שלפי פרסומים זרים יכול לשמש מטוס תקיפה או תדלוק גם בטווחים רחוקים מאוד. צופי הטלוויזיה יכלו לראות אותו בפעולה מבצעית במהלך "עופרת יצוקה" בעזה; התקשורת העולמית טוענת שהוא ביקר גם בסודאן בשנה החולפת.

     

    לישראל יש כמובן עוד כמה עשרות מל"טים מסוגים שונים, ובפיתוח המל"טים - אולי יותר מבכל תחום אחר - נמצא חיל האוויר שלנו שנות דור לפני שאר העולם. ואם המערב מפגר אחרינו, אפשר להניח מה המצב במזרח. נגיד זאת כך: איראן הצליחה לפתח את "אבאביל", מל"ט לא מתוחכם במיוחד שאותו העבירה גם לחיזבאללה. כמה ממנו ראינו טסים לכאן? הבנתם את הנקודה.

     

    חשוב לזכור שיכולת אווירית לא מתמצה רק בתקיפה, אלא גם בהגנה. בסוריה יש מערך הגנה אווירית מהצפופים בעולם, שמתבסס על סוללות טילי קרקע־אוויר ובראשן מערכת ה"פנציר" וה־SA-18 ("איגלה"). סוריה עדיין מבקשת לרכוש מרוסיה את מערכת ה־S-300 הנחשבת לטובה בעולם, אלא שמוסקבה טרם אישרה את העסקה. גם איראן רוצה את המערכת, כחלק מהמאמץ האינטנסיבי שהיא משקיעה בהכנה לתקיפה ישראלית או אמריקאית על אתרי הגרעין שלה. את זה הרוסים דווקא אישרו, אבל בינתיים הם משהים את הביצוע מתוך הבנה שמדובר בנשק מפר איזון אזורי: נוכחות של טילי S-300 בידי איראן יכולה להשפיע על מועד פעולה אווירית, וכמובן על סיכויי ההצלחה שלה.

     

    באשר ליכולת הפעולה של חיל האוויר בטווחים רחוקים, כדאי לשים לב לפרסומים הזרים לגבי ניסוי שהתרחש בישראל ב־2008 ובו נבחן בהצלחה יריחו 3, טיל קרקע־קרקע בעל טווח של 4,000 קילומטר ודיוק רב. אם ישראל באמת מסוגלת לפגוע במטרות מצומצמות בטווחים רחוקים באמצעות טילים, הרי שמרחב האפשרויות המבצעיות שלה גדל משמעותית. בעיקר בהתחשב בחרדה הטבעית שלנו מפני נפגעים, שבויים או נעדרים בפעולה כל כך רחוקה וסבוכה כמו תקיפת אתרי הגרעין באיראן.

     

    היכולת של חיל האוויר לפגוע במטרות רחוקות נשענת בין השאר גם על הנוכחות הישראלית בחלל. נכון שיש לנו שם בלעדיות כבר לא מעט שנים, עם ארבעה לוויינים בו זמנית, אבל העובדה שאיראן הצליחה לשגר באחרונה לוויין ראשון היא איתות מבשר רעות.


     

    היתרון האיכותי: ביבשה

    עד מלחמת לבנון השנייה היה נדמה שזירת היבשה היא היסטוריה; צה"ל בקושי השקיע באמצעי לחימה, ועוד פחות מכך באימונים. אבל סטירת הלחי של 2006 החזירה עטרה ליושנה: עם כחצי מיליון חיילי סדיר ומילואים, גם לצבא היבשה הישראלי יש יתרון איכותי מובהק על פני שכניו. החל בפלטפורמות חדישות כמו טנק המרכבה סימן 4 או נגמ"ש ה"נמ"ר", דרך יכולת שליטה ובקרה דוגמת "משואה", ועד יכולת נ"ט ואש מדויקת לטווחים רחוקים.

     

    לא נתווכח עם הנתונים המספריים שמתפרסמים על ישראל (ר' מסגרת), רק נגיד שמגמת הצמצום בצבא היבשה - שהחלה בסוף שנות ה־70 - בפירוש נבלמה בלבנון. היום ברור לצה"ל שאין לו את הלוקסוס לצמצם את מספר האוגדות המתמרנות, ואם רק היה יכול מספרן אף היה גדל. בטח אם זוכרים את מה שאמרנו קודם על מצרים וסעודיה. 


     

    השריון הישראלי זוכה כבר שנים להשקעה משמעותית בדמות ארבעה דגמים של טנק המרכבה שפותחו ויוצרו ב־30 השנים האחרונות. בסך הכל מדובר ביותר מאלף טנקים כחול־לבן, ועוד מספר דומה של טנקי מג"ח אמריקאיים משופרים. בסיס המרכבה שימש גם לייצור נגמ"ש החי"ר החדש, שישראל תצטייד ב־250 חתיכות ממנו בחומש הקרוב (וזה בנוסף לכמה מאות נגמ"שי "אכזרית" ו"נגמ"חון", ועוד אלפי M-113 מיושנים שהוכחו במלחמת לבנון כחדירים וכמסוכנים, והבהירו למה צריך להעביר גם את החי"ר לדור החדש והממוגן של רכבים קרביים).

     

    גם הארטילריה עשתה קפיצת מדרגה בעשור האחרון, והיא מתבססת היום על מספר גדודי "מנתץ" (MLRS) ותותחי 155 מ"מ משודרגים מסוג "דוהר". בשנה האחרונה החל צה"ל לצייד גם את כוחות החי"ר במרגמות 120 מ"מ מתנייעות מדגם "קשת", אחרי שהוכחו לשיטתו כהצלחה ב"עופרת יצוקה".

     

    מול אלה, כשמביטים צפונה, רואים צבא סורי מיושן עם טנקי T-72 ו־62 ברמות כשירות מפוקפקות. גם נגמ"שי ה־BRDM וה־BMP הרוסיים נחשבו לוותיקים כבר במלחמת יום הכיפורים. הסורים עצמם מודעים לזה, ולכן הצטיידו באלפי טילי נ"ט מתקדמים מסוג "קורנט", שבמלחמת לבנון הוכיחו שהם יודעים לחדור גם את מיגון המרכבה.


     

    חלק ניכר מצבא היבשה הסורי (כ־200 אלף חיילים) מתאמן בשנים האחרונות על לוחמה במתארי גרילה, שנועדה להתגבר על העליונות הקונבנציונלית של צה"ל. בנוסף מחזיקים הסורים יותר מ־1,500 קני ארטילריה, שמסוגלים לכסות כל סנטימטר ברמת הגולן באש בלתי פוסקת. אבל את עיקר המאמץ משקיעה סוריה בפיתוח היכולת הרקטית: מאז 2006 היא פורסת אלפי רקטות מדגם 220, 302 ו־600 מ"מ במרחב שבין רמת הגולן לדמשק. אלה מצטרפים למערך של מאות טילי סקאד (B, C, ו־D). המערך הזה מאיים על כל האתרים האסטרטגיים של מדינת ישראל - בכלל זה בסיסי חיל האוויר בצפון ובמרכז, הימ"חים של צה"ל, וכמובן כל התשתיות הלאומיות באשר הן.

     

    ספק אם הצבא הסורי מסוגל לבצע תמרון משמעותי בשטח ישראל, והאמת היא שעל פי הרכש והאימונים נראה שגם אין לו תוכניות כאלה. ועדיין, הסורים בונים צבא שיהיה מסוגל לגרום לפגיעה קשה בעורף הישראלי (ולא אמרנו מילה על יכולת כימית וביולוגית שניתן להרכיב על טילי הסקאד), ולגבות מחיר מכוחות ישראלים שייכנסו לאדמת סוריה. החריג היחיד, אם יש כזה, הוא באימון משמעותי של יחידות

     הקומנדו שאמורות לאפשר לסורים לבצע מחטף נקודתי - למשל בחרמון - שייתן להם הישג מיידי וישדרג את עמדת המיקוח עם ישראל.

     

    מבין הצבאות שסביבנו, המטריד ביותר נמצא במצרים: יותר מ־600 אלף חיילים מצוידים בטנקי אברהמס M-1 אמריקאיים ובטילי טאו. אז נכון שקשה לדמיין את הדיביזיות המצריות שוטפות שוב את סיני - ונכון שאם הם רק ישתעשעו ברעיון יוכל חיל האוויר הישראלי לבלום אותם הרחק מהגבול - אבל עדיין לא מומלץ לזלזל בצבא שמקבל מדי שנה 1.2 מיליארד דולר סיוע צבאי מארצות הברית, ושהאויב בכל התרגילים שלו הוא ישראל.

     

    לעומת צבא מצרים, סעודיה לא מהווה איום יבשתי בהיעדר גבול איתה. גם ירדן לא מדירה שינה מעינינו, ובלבנון הבעיה היא חיזבאללה ולא הצבא הלבנוני - שבהיתקלות היחידה שלו עם ישראל מאז מלחמת העצמאות, לפני כשנתיים, הבין שמוטב לו לעשות קולות של אבק לפני שיהפוך לכזה במציאות. גם על צבא היבשה האיראני לא היינו מדברים אלמלא היו בו (לבד מטנקים, ארטילריה ושאהידים) גדודי שיהאב 3 שמסוגלים לפגוע בכל מטרה בישראל. משמרות המהפכה האיראנים הם שמחזיקים ביכולות האסטרטגיות של המדינה, ובשנה האחרונה קיבלו יותר מ־100 טילי שיהאב מתקדמים, שחלקם אמורים להתחמש בעתיד גם בראשי קרב גרעיניים.

     

    אחרי שדיברנו על הצבאות הסדירים, הערה מתבקשת בעניין הגרילה: האיום המיידי ביותר על צה"ל הוא מצד חיזבאללה וחמאס. בלבנון בנה חיזבאללה כוח צבאי סדור למחצה שבו כ־6,000 לוחמים בסדיר ומספר זהה במילואים, שמצויד ב־40 אלף רקטות שמכסות כמעט כל נקודה משמעותית בישראל. במלחמת לבנון השנייה טעמנו משהו מהיכולת של הארגון בדמות 4,000 רקטות שנחתו על העורף עד קו חדרה, ולחימה עיקשת שניהלו אנשיו מתוך "שמורות טבע" שנחפרו באדמת דרום לבנון. מלחמת לבנון השלישית כבר תביא את הרקטות לתל אביב ודרומה, ואת צה"ל - צפונה מהליטני.

     

    בעזה בנה חמאס צבא של כ־9,000 לוחמים בסדיר, שכפופים לו עוד אלפי אנשי־מנגנונים אזרחיים למחצה או לגמרי, ועוד עשרות אלפים מזדהים איתו ועשויים לחבור אליו כדי לעצור בגופם ניסיון ישראלי מחודש להשתלט על הרצועה. כמו במקרה הלבנוני, גם בעזה חייבים להניח שקו הטילים יורחב וינוע צפונה מגן יבנה, וגם שאמצעי הלחימה שיזלגו פנימה - לרבות טילים נגד טנקים, מטוסים וספינות - ישתכללו ויציבו איום משמעותי על כוחות צה"ל.


     

    היתרון היחסי: בים

    החיל הקטן והממורמר ביותר בצה"ל הוא חיל הים, שבעשורים האחרונים נע בין שני קצוות: מחד מדובר במשמר חופים יעיל שמאז אמצע שנות ה־80 הצליח לסכל כל ניסיון לחדור לארץ ממערב, ומאידך זה חיל שמנסה להיבנות כזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל, בדגש על התחמשות בצוללות. כיום מפעיל החיל שלוש צוללות מדגם "דולפין", שלפי פרסומים זרים יכולות לשגר גם טילים לא קונבנציונליים - ובמקביל נבנות כעת בגרמניה עוד שתי צוללות שיצטרפו לצי הישראלי באמצע העשור הבא.

     

    את צי השטח מובילות שלוש ספינות סער 5 (אחת מהן, אח"י "חנית", נפגעה קשה במלחמת לבנון וחזרה רק לאחרונה לכשירות מלאה), ולצידן עשר ספינות סער 4 וסער 4.5. לחיל הים גם כמה עשרות ספינות סיור מדגם דבור, דבורה ושלדג, ושלל אמצעי קומנדו שמטבע הדברים לא נגיד עליהם כלום. בחזונו מקווה החיל לרכוש בשנים הקרובות עוד שתי ספינות שטח, שיהיו גם בעלות יכולת הגנה אווירית וגם יכולת תקיפה לטווחים רחוקים; אלא שזה יתאפשר רק אחרי שחיל האוויר יקבל את מטוסי הקרב העתידיים שלו, וצבא היבשה יקבל את נגמ"שי ה"נמ"ר", ורק אם אחרי כל זה עוד יישאר משהו מכספי הסיוע האמריקאי.

     

    גם בתחום הימי אפשר לשכוח משכנתנו מצפון: הצי הסורי מיושן עד כדי כך, שיש הטוענים שאין לו סיכוי לעזוב את נמל טרטוס בלי לטבוע. עם שתי פריגטות ו־16 ספינות טילים מיושנות מדגמים כמו "יבגניה" ו"סוניה", הצי הסורי הוא לא מה שיכריע את חיל הים הישראלי או אפילו יצליח לאיים עליו.

     

    מי שכן מאיים, כצפוי, הוא הצי המצרי. עם ארבע צוללות תקיפה סיניות מדגם "רומיאו", עשר פריגטות ו־31 ספינות טילים, מדובר בכוח ימי משמעותי שיכול (במקרה של תהפוכות פוליטיות, כאמור) להפריע מאוד לחופש השיט הישראלי. בחיל הים מתריעים כבר שנים שנדרשת הצטיידות מואצת יותר באמצעי לחימה מתקדמים בגלל האיום מדרום; איש לא מדבר על זה בפומבי, אבל בחדרי חדרים מועבר מסר חד וברור: למצרים יתרון כמותי בים, שעלול להיות מכריע ביום פקודה. בייחוד אם זוכרים שכמו הסורים, גם הם מחזיקים טילים מתקדמים נגד ספינות - מהסוג שכבר הוכיח עד כמה הוא עלול להיות מדויק וקטלני, בעיקר כשחיל הים נרדם בשמירה.

     

    ירדן וסעודיה לא רלוונטיות גם בהקשר הימי. בלבנון מנסה חיזבאללה לפתח יכולת ימית ושומר כל הזמן את האופציה לבצע פיגועים מהים, בדיוק כמו חמאס בעזה; איראן (עם שלוש צוללות, שתי קורבטות, שלוש פריגטות ו־33 סטי"לים) לא צריכה להטריד אותנו, לפחות לא עד שנצטרך לחלוף מעל המפרץ הפרסי. שם יכול הצי האיראני לשבש קשות את אספקת הנפט לעולם המערבי כולו, אבל אז יהיה לו עסק עם ציים גדולים וחסרי סבלנות משלנו.

     

    בים, כמו ביבשה ובאוויר, השורה התחתונה היא שצה"ל נהנה מעליונות כמעט מוחלטת על הצבאות השכנים, וירתיע או יהדוף כל כוונה לפלוש לשטחנו. אין באמת סכנה ממשית לקיומנו כאן, לפחות כל עוד איראן לא הצטיידה בגרעין. מה שכן, תחום הרקטות והטילים הוא עדיין נקודת התורפה של ישראל; אם באמת נצליח להציב תוך שלוש שנים ארבע שכבות הגנה מפני הטילים לסוגיהם, נוכל לישון טוב יותר בלילה. עד אז כדאי לזכור את מה שאמר דוד בן גוריון: תפקידו הראשון במעלה של צה"ל הוא למנוע מלחמה - ורק אם ייכשל בתפקיד הזה, להכריע בה.

     

     

    צילומים: אימג' בנק/ GettyImages
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים