האם הזוגיות שלכם שווה מיליון שקלים?
בגיל 20 הקפתי את העולם עם החבר מהצבא. שנה שלמה היינו בטיול, אחת השנים הקסומות בחיי. כשאתה מרגיש שאתה יכול לכבוש את העולם, אתה כבר בחצי הדרך. האם היום, עם האיש שמככב בחלומותיי, אבל בגוף שעברו עליו עוד שני עשורים ונפש שנחבטה לא מעט במהלך השנים, הייתי מצליחה?
בגיל 20 הקפתי את העולם עם החבר מהצבא. שנה שלמה היינו בטיול, אחת השנים הקסומות בחיי, ללא כל ספק. הקפנו את הגלובוס, כבשנו טרקים, טיפסנו על קרחונים, שטנו בנהרות, צללנו במיטב מאתרי הצלילה בעולם, עשינו סנפלינג, טסנו באולטרה לייט, ישנו באוטו, בישלנו בגזיות, נהגנו בצד השני של הכביש ועוד אינספור הרפתקאות.
היינו צעירים ומאוהבים, והעולם כולו היה פרוש לרגלינו. אמנם לא שילמו לנו מיליון שקלים, אלא הוצאנו כמה עשרות אלפים שחסכנו בעמל רב, אבל גם לא היינו בתחרות עם אף אחד.
זו היתה השנה שלנו. בקצב שלנו, כשכמעט כל יום המשימה היחידה שהוטלה עלינו היתה להחליט איזה כיף עושים היום.
זו היתה שנה של זוגיות מרוכזת. יממות שלמות וארוכות של שניים שחיים כאחד וצריכים להסתדר. ועשינו את זה נפלא.
אני זוכרת שאנשים נהגו לומר שבסיטואציה כזו הזוגיות נבחנת במלואה: או שנפרדים כבר במהלך טיול כזה אינטנסיבי, או שחוזרים ומתחתנים. אבל איך אני אומרת (וגם מוכיחה) - באהבה אין חוקים.
הטיול היה מופלא מתחילתו ועד סופו, אבל המבחן האמיתי התחיל דווקא כשחזרנו למציאות. פתאום נזרקנו משנה של חוסר מחוייבות ותענוגות אל העולם האמיתי. מחוץ למסגרת (הצבא, במקרה שלנו). כשההחלטות נעשו משמעותיות יותר מאשר לבחור מה אוכלים היום, מצאנו את עצמנו בקשיים זוגיים. היינו צריכים להחליט מה עושים עכשיו: במה עובדים, איפה גרים, מה הולכים ללמוד.
"נגמרו לי הפרפרים", סיכם בשלוש מילים קשות
נו, החלטות כאלה שיכולות להשפיע לך על כל נתיב החיים. גמרנו להתפרפר, ולדאבוני כך היה גם בליבו של אותו חבר. "נגמרו לי הפרפרים", הצליח לסכם פרק רב חשיבות בחיינו הצעירים בשלוש מילים קשות. חצי שנה לאחר שחזרנו מאותו טיול הבחור המשיך לדרכו, עם שק ובו חלומות חיינו המשותפים.
אני חושבת על המירוץ למיליון. אז. איתו. עם החלומות הוורודים והלב שעוד לא נופץ למיליוני רסיסים קטנים....
היינו לוקחים. כי כשאתה מרגיש שאתה יכול לכבוש את העולם, אתה כבר בחצי הדרך.
והיום?
האם היום, עם האיש שמככב בחלומותיי, אבל בגוף שעברו עליו עוד שני עשורים ונפש שנחבטה לא מעט במהלך השנים, הייתי מצליחה להגיע למיליון?
אני חושבת שאולי, אבל כבר לא כל כך בטוחה.
אני עדיין מתעקשת להאמין שהאהבה מנצחת בסוף, אבל אני מודעת לפחדים שעוטפים אותה.
עקבתי אחרי התוכנית, והחברוּת של "הבלונדיניות" ריגשה אותי אולי יותר מכל. כמה פרגון, תמיכה ואהבה יש ביניהן, בפרט כשלצידן ראינו איך רן מתנהג למיכל, המקסימה והמדהימה לכשלעצמה. הייתי שמחה לראות את הדס וענבל זוכות.
גם את מאיה ועמיחי אהבתי לראות - הם עברו דרך לא קלה ומאוד מחשלת, כמו שזה נראה מהצד, ויצאו אולי לא מנצחים, אבל בהחלט מחוזקים. "התאהבתי בה מחדש, אם זה אפשרי", אמר עמיחי באחד השלבים של המשחק - ואני נשפכתי. היו להם קצת מריבות ועצבים שהופנו זה אל זה, אבל הם הקפידו תמיד לתת נשיקה ולהשלים.
בתוכנית הגמר אמרו המתחרים על אחת המשימות: "הקיבה יצאה לי מהאף" ו"המעיים שלי יצאו כבר מהאוזניים". כן, חלק נכבד ממה שנדרש מהמתחרים לעבור הוא בהחלט תענוג מפוקפק.
ואני?
אני מפחדת מגבהים, מתעייפת מלעלות גרם מדרגות ושונאת לרוץ. אבל איכשהו, כשרואים את החברוּת, את האהבה, את הנחישות ואת כוח הרצון של המשתתפים בתוכנית, קשה שלא לחשוב...
עם בן הזוג המתאים, גם אני הייתי רוצה לנסות לכבוש שוב את העולם.
בעיקר בשביל האהבה.
