אמא - האם את קדוש מעונה או לביאה אמיצה?
בלי לשים לב אנחנו מתארים את ההורות שלנו במטאפורות שונות והן נדבקות אלינו. כך אנחנו מדביקים מטאפורות גם לילדים. הפסיכולוג גיל ונטורה מזהיר: הורים, היזהרו במטאפורות שלכם
אז איך את מציירת לעצמך את התפקיד שלך, אמא ציונית יקרה? מתי ואיך בחרת את המטאפורה הזו? האם היא חיובית, נייטרלית או שריח עבש של קורבן עולה ממנה? האם היא שאובה מעולם החי, המכניקה או העסקים? האם את יודעת עד כמה היא מכוונת בחוטים סמויים את התנהגותך? ולמה לעזאזל אני שואל ושואל בלי להסביר למה התכוון המשורר?
עבור מרביתנו, מטאפורות מתקשרות בעיקר עם משוררים ושיעורי ספרות מנומנמים בכיתה ט'. כולנו למדנו להקיא כמו תוכי מנטרות כגון "ביאליק משתמש בשירו 'הכניסיני' במטאפורת היונה על מנת לצייר לקורא את חוויית ההגנה והביטחון אשר בלה בלה בלה..."
אבל עבור האדם הבוגר בכלל וההורה בפרט, מטאפורות הן הרבה יותר ממושג אמנותי. לא אחת הן הצינור המעצב את אופיין הרגשי של חוויות המציאות הזורמות דרכו (ועל הדרך, הנה דוגמא לשימוש די מעפאן במטאפורות).
מטאפורה היא קודם כל ארגז כלים יעיל של תקשורת. היא לוקחת חוויה או מושג שאינו מובן באופן מלא לאדם, ומקבילה אותו למושג או חוויה שהוא כן מבין. אב אחד יכול לספר לשני בטון אקדמאי שצריחותיו המתמשכות של העולל יצרו בו תחושת תסכול וחוסר אונים, אך אם יבחר בניסוח סימבולי מז'אנר "בוא'נה, זה היה כמו האזעקות האלה של המכוניות שמתחילות לטחון לך בראש בשלוש בלילה ולא מפסיקות", סביר שהחוויה הרגשית תובן בצורה פלסטית ובהירה יותר לשומע.
אבל מעבר לכך, הסמלים שעפים דרך קבע בסלון של משפחת ישראלי לא רק מתארים את המציאות. הם משנים אותה אקטיבית. אתה יכול לכנות את הדרדקית מלאת החיים שלך "פצצת אנרגיה", ואתה יכול באותה נשימה להדביק עליה את התווית "פגע רע". מעניין איזה משני הביטויים יגרום לך לבלוש אחריה בעודף פראנויה ולייחס זדון ומדון לכל אקט שלה? (שאלה רטורית - כל המוסיף, גורע!)
איש הקרח
אז בוא נראה מה יש לנו עד עכשיו: מטאפורות עוזרות לך לתקשר. מטאפורות משפיעות על ההתנהגות שלך. הצעד הלוגי המתבקש הוא ששינוי של המטאפורה עשוי לעיתים להיות הדבר שיעזור לך לשנות את המציאות שלך כהורה – בקטן ובגדול.
אני זוכר לילה אחד מר ונמהר, לוהט ולח. באותן שעות חשוכות גמלה החלטה בליבו של מלאכי הקטן לדלג על שלב השינה ולסגל לעצמו מנהגי חובב טראנס על דיאטה של אקסטזי. ניסיתי להרדים אותו - בשקט ובסבלנות, ואחר כך בכוח ובעצבים. נטפתי זיעה והראש שלי עמד להתפוצץ, באופן בלתי מטאפורי בעליל. הסיטואציה הסלימה אט אט לכיוון לא טוב.
שביב של היגיון שנותר הורה לי לעזור לעצמי, לשלוף מהשרוול משהו כדי לא לעשות משהו שאתחרט עליו. עצמתי עיניים וסרקתי במהירות את מאגר הפתרונות לשעת חירום. עצרתי. פקחתי עיניים, ובשלוש בלילה, בטבורו של הסלון שלי, לחשתי קבל עם וכורסה: "אני איש הקרח... here comes the ice man"
התחלתי לנוע לאט. דיברתי אליו בקול מדוד. דמיינתי איך הצעקות שלו נתקלות בחומה חזקה של שלג ומתפוגגות באויר. גייסתי את כל הדימויים הקרים שיכלתי לזכור. פקיד בריטי. ספינת דיג סקנדינבית. ג'יימס בונד. כנראה שהוא קלט אותי, הזאטוט, והוריד את המפלס. שרתי לו בקול שטוח, מאופק. הוא צמצם את עיניו העייפות, ונרדם. שלושים שניות אחריו גם אני כבשתי את המזרון. "אנ'לא מאמין שזה עבד", לחשתי לעצמי.
קוף בלתי מיומן
אמא, אבא, בסופו של דבר אנחנו יצורים מילוליים. אנחנו מדברים וחושבים במילים. עוד הרבה לפני קשקושי "הסוד" ידעו חכמים שמילים בוראות ומעצבות מציאות. לעיתים הן יכולות לעצב אותה כהרף עין. אפילו סמל המחלקה שלי בטירונות, שאיש מעולם לא חשד בו שהוא מזרע פילוסופים, ידע לנצל באופן יעיל דימויים עזי מבע לצורך החדרת שינוי. כל אימת שהיינו משרכים רגלינו באיטיות מה במסע האלונקות, היה מרעים מלוא ריאותיו "קדימה ג'-4, פ-נ-ת-ר-י-ם!" וחיש קל היינו מסגלים לעצמנו חייתיות חתולית.
ויש מטאפורות רעות. מגמדות. ממיתות. עם הזמן למדתי שדווקא האימהות שבינינו פגיעות להן יותר. בודד הוא הקיום האימהי, ועל אף אוקיינוס הקשקשת שנשפך סביב נושא ההורות בחברתנו הדעתנית, בסופו של יום, וגם באמצעו ובראשיתו, אמא צעירה נותרת לבדה מול התינוק, ומול הדימוי העצמי שלה, שעובר טרנספורמציות מטורפות, ומחפש נואשות אחר דימוי ויזואלי חדש להיצמד אליו.
חרוטה בלבי אחת, מוצלחת ברווקותה ופורחת בקריירתה, שבנה הראשון לקה בתסמונת נדירה שחייבה טיפול אינטנסיבי, והשגחה ודאגה אינטנסיביות עוד יותר. בהיותה היחידה שלא היתה לה הפריבילגיה להביט לצד השני, היא נשכה שפתיה וטיפלה בו. ניקתה אותו. ליוותה אותו. לעיתים ברוך, לעיתים בכעס, לעיתים בעייפות, ולפעמים בכוחות מחודשים. אי לכך, היתה אותה אם גם היחידה שספגה אליה את חיצי הביקורת מצד מאגר הנשמות הטובות שסבב אותה. כל אלה הולידו בה מטאפורה נוראה: קוף בלתי מיומן. כך חזרה וכינתה את עצמה – קוף בלתי מיומן. כשרון הביטוי, מעלתה הגדולה מימים ימימה, עמד לה לרועץ.
המטרה המיידית לא היתה להעלות אותה מחדש על מסלול הקריירה. האתגר הראשוני היה לבצע אוברול מקיף לעולם המטאפורות שלה, עד כדי החלפה מוחלטת. בשבועות שלאחר מכן רשמתי לה דיאטה חריפה של מודלים נשיים הירואיים מהקולנוע ומהספרות – נורמה ריי, ארין ברוקוביץ', נורה (מ"בית הבובות" של איבסן) וכל מודל של גיבורה שעלתה בראשי. אפילו ליידי מקבת נקראה אל החדר כדי ללמד את ידידתנו איך פותחים פה קטלני על מי שמנסה לגמד את המאמצים העילאיים שלך.
תמיד ידעתי את הקלישאה בדבר כוחה של המילה, אבל רק באותם מפגשים הפנמתי ברמת הווריד כמה עוצמה יש בחיבור המדויק שבין מילה ותמונה. חכמים, היזהרו בדבריכם. הורים – היזהרו במטאפורות שלכם.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
