אלימות בריאה? תתפלאו, יש דבר כזה
ילד אלים הוא ילד רע? לא בהכרח. תוקפנות היא סימן לבריאות נפשית של ילדים, הבודקים את גבולות המסגרות כדי לא לחרוג מהן ולהישאר בתוכן. לעתים זו דרכם לבטא דווקא רצון לקירבה. ילד שקצת דוחף לא יהפוך בהכרח לבוגר אלים, ובוודאי אינו עדות חיה לכישלון חינוכי של הוריו. ד"ר שולמית גלר מבקשת לחזור לפרופורציות
זה מתחיל במילה קטנה ומיד האש ניצתת. זה יכול לקרות בבית, בנסיעה וגם כשמתארחים. עכשיו מגיעה דחיפה קטנה, השני מחזיר במכה והנה ילדיכם האהובים מתקוטטים כשני חתולי רחוב. איפה טעינו? אתם שואלים את עצמכם בייאוש.
החדשות הטובות הן שלא בהכרח טעיתם. יש תקווה שמדובר בסך הכל ב'אלימות בריאה' לפי ד"ר שולמית גלר, פסיכולוגית קלינית ומרצה במכללה האקדמית ת"א-יפו. אלימות ובריאות אלו שתי מילים שקשה לחבר, אבל כוונת גלר היא להזכיר לנו ההורים לחזור לפרופורציות בריאות.
"בשנים האחרונות, אנחנו רגילים להתייחס לתוקפנות כאל דבר רע ופסימי, אבל יש מקום לשאול את עצמנו האם מדובר בתופעה שלילית בלבד או שזה חלק ממערך נפשי שיש בו צדדים חיוביים לאדם ולסביבתו. הגישה הכללית כיום היא שתוקפנות היא דבר נורא ואיום. מדברים על זה בין בני נוער ומדינות וקמה קול צעקה של איך זה קורה ואיך מתקנים את זה.
"אני חושבת שיש איזושהי הכללה והשטחה של הנושא. בתחילת דרכו פרויד התייחס אל התוקפנות כאל משהו קונסטרוקטיבי שתפקידו לשמר את הקיום ואת השליטה שלנו. לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות בתו שנפטרה, הוא שינה את דעתו והתייחס לתוקפנות כאל משהו רע".
גלר אינה מתייחסת בדבריה אלו ובהמשך הכתבה לאירועי תוקפנות קשים, אלא להתחככויות היומיומיות בין הילדים בתוך המשפחה או במסגרות אחרות. לפני ימים אחדים התארחו בביתנו ששה בנים בני שמונה, במסגרת פעילות כיתתית. עיתוי מצוין להבין למה ד"ר גלר מתכוונת.
מהם שורשי התוקפנות?
"הדעה הרווחת כיום היא שיש בהתנהגות תוקפנית חלק מולד וחלק נלמד. תוקפנות היא גם נושא הנתון לפרשנות. מה שייתפס כתוקפנות בחברה מסוימת, יראה כסביר לחלוטין בחברה אחרת. בהקשר אחר, תינוק שמתחיל להתנועע ונהנה מהתנועה של השרירים שלו ומכניס פעם אחר פעם אצבע לעין של ההורה, עלול לקבל מההורה תגובה נעלבת ואף כועסת, בעוד שאין לו כלל יכולת להבין את משמעות המעשה.
פעמים רבות תוקפנות של ילד היא תגובה על תסכול. ילדים שאינם יודעים או מצליחים להביע את התסכול שלהם בדרך אחרת, בוחרים לעיתים בתגובה תוקפנית ובכך מרימים למעשה דגל לבעיה כלשהי שלא היינו יודעים עליה אחרת. לפעמים זוהי הדרך של הילד לבדוק את הוריו. הוא
. הוא בעצם אומר להורה 'תסתכל עלי. תהיה עסוק בי ותאסוף כוחות, כי אני רוצה אותך עם כוחות'".
התגובות של ההורים היום מוגזמות
"העמדה הרגשית שלנו כהורים כלפי תוקפנות צריכה להיות שונה. המסר הגורף שתוקפנות ואלימות הינן התנהגויות אנטי חברתית הוא שגוי. אפשר להגיד אוי, אוי, אוי אבל פעמים רבות ישנם מגעים בין הילדים שלא מוצאים חן בעינינו המבוגרים, שדווקא מגיעים ממקום של חיבה ואינטימיות או ניסיון להיות פחות זהירים ופחות פוליקטילי קורקט. ילדים נהנים לבדוק גבולות. ההורים צריכים לשמור על הגבולות, אך גם לאפשר פה ושם חצייה שלהם.
"המעורבות הרגשית של ההורים מאוד גבוהה כיום והם נוטים לקחת אחריות רבה. אחת הסיבות לכך היא שמערכת החינוך המתקשה להתמודד בעצמה עם הבעיות, מערבת בדרך כלל מהר מאוד את ההורים. גם בבית מתייחסים פעמים רבות אל אירועים בין הילדים כאל פגיעה אישית בילדים עצמם או אפילו בהורים. אפשר לנסות ולהבין מהיכן הדברים קורים, לדבר ולהתנצל אבל זה לא אומר שכל הבניין נחרב. תוקפנות של הילדים אינה מעידה בהכרח על כישלון חינוכי של ההורים".
תוקפנות היא צלצול בפעמונים
"אני לא אומרת שצריך לתת לגיטימציה לאלימות מילולית או פיזית, אלא להבין שלעיתים כשהילד מגיב בצורה אנטי חברתית זה דווקא סימן לבריאות הנפשית שלו. אנחנו צריכים לחזור לפרופורציות. דונלד וויניקוט, שהיה פסיכואנליטיקאי ורופא בריטי ידוע, נתן הרצאה בפני קציני מבחן ודיבר על כך שהתנהגות עבריינית של נערים היא לעיתים סימן לתקווה. בפעילות העבריינית הם אמרו בעצם שהם לא מתייאשים. לעומת ילדים אפאטיים שלא מקבלים שום התייחסות, הילדים העבריינים מבטאים בעצם איזשהו רצון למוצא על ידי סמכות ומסגרת.
"ניתן ללמוד מכך גם על הילדים שלנו. כשילד מתנהג לא יפה זו בעצם איזושהי דרך שלו לחפש את הסמכות והמסגרת שתאהב אותו ושתנסה להחזיר לו תחושה של שליטה. עצם המכה או הצביטה מראה שנותרה בלב הילד תקווה שאם הוא ינענע בפעמונים, משהו יקרה. לעיתים זה מבטא ניסיון לקרבה או רצון לדיאלוג, הגם שהוא לא יוצא מוצלח".
לצד האהבה, טבעי שיהיו רגשות נוספים
"אם יש למשל שני אחים שמתקוטטים על שטויות ומה שהתחיל כויכוח הופך לדחיפה ומכה, סביר להניח שזוהי תגובה לאיזשהו תסכול. ההורה לא צריך להגיב מהמקום של 'אוי ואבוי, הילדים שלי מתקוטטים' או 'איך זה קרה לי, הילד שלי תוקפן', שמשם לרוב מגיעה התגובה. הורים נבהלים ורוצים להכחיד את החיכוכים
לגמרי וחושבים שזה סימן לבריאות משפחתית. זה כל כך מקצין שלעיתים אין מקום גם לאי הסכמה. בהרגשה שלי החברה כיום ובוודאי המשפחה פחות מוכנות לקבל את העובדה שלצד האהבה ישנם רגשות אחרים ושמותר להם לבוא לפעמים לידי לביטוי. אנחנו מיד הופכים לשופטים. האם זה בסדר או לא.
"רואים את זה היטב גם בהקשר של זוגות. אנחנו תמיד מרגישים שהתוקפנות שלנו היא הגנתית, תגובתית וקונסטרוקטיבית ואילו אצל בן הזוג זה נובע מדחף פנימי הרסני".
מה עושים במקרה של חיכוכים בין ילדים?
"חשוב לא להיכנס לעמדה שיפוטית, לראות כל אחד מהם ולקבל שלכל צד יש את החלק שלו. הילדים צריכים לדעת שהם צריכים קודם כל לנסות ולפתור את הבעיה בעצמם. אם זה לא מצליח, הם מספרים מה קרה, כאשר חשוב לתת ביטוי לשני הצדדים גם אם ראינו מה קרה או אם יש לנו תפיסות מגובשות. שואלים אותם האם הם יכולים לראות איפה הם הבינו לא נכון, היות ולרב החיכוכים נובעים מאי הבנות. המסר של ההורים צריך להיות שאלימות זו לא הדרך הטובה והיא גם לא משיגה את מה שהם רצו בכל מקרה. אני לא אוהבת עונשים שבדרך כלל גורמים להחמרה והקצנה של הסיטואציה. כמובן שהמסר במשפחה מראש צריך להיות של עשה ואל תעשה".
"ילד מתנהג לפעמים כמו מלאך בבית הספר וההורים מופתעים לשמוע את זה ושואלים למה בבית הוא לא. חשוב לזכור שבבית הילדים מרגישים משוחררים לפרוק תסכולים שהם צברו במקומות אחרים וזה באמת ביטוי לקרבה במשפחה כי זה המקום הבטוח והחיובי".
האם גם בית הספר צריך לחזור לפרופורציות?
"במסגרת בית הספר לרוב מגיבים על תוקפנות בהשעיה. הרבה יותר נכון לתת עבודה על תוקפנות או לחייב בפעילות במסגרת הבית ספרית כמו עזרה לשרת, במקום לעשות יום חופש לתלמיד ובעצם לגלגל את הבעיה להורים. אצלנו למשל בבית הספר, שולחים אותם הביתה וגמרנו, אין בכלל הבחנה האם התקרית הייתה קטנה או משמעותית. אני מרגישה שיש בהלה גדולה. כל כך מפחדים וכל כך עסוקים שחושבים ששלחו הביתה, רשמו וזהו, טיפלו כמו שצריך.
"הגיעה אלי למשל אם שזימנו אותה לבית הספר כי ביתה קראה לילדה אחרת שההורים שלה גרושים יתומה. בוודאי שזו התנהגות לא יפה. האם חשה שנכשלה לגמרי ושהילדה לא בסדר. היא נורא כעסה עליה, הענישה אותה ואמרה לה כמה היא לא בסדר. בשיחה עם הילדה הבנתי שהיה איזשהו אירוע מתמשך עם אותה ילדה שהייתה בעצם חברה שלה. היא התנצלה והצטערה על מה שאמרה, אבל הרגישה שהיא כל כך מושפלת על ידי אותה ילדה שהייתה חייבת לעשות משהו שהיא תשים לב אליו."
אם לא נטעה, איך נלמד?
"גם כמבוגרים אנחנו מאוד מצטערים על דברים שאנחנו לפעמים אומרים. אם רק מענישים את הילד, לא נותנים תקווה לתיקון וללמידה מתוך התנסות שהיא הלמידה העמוקה יותר. צריך להבין שחיכוכים הם חלק מהחיים. זה ההבדל בין פסיכולוגיה לבין דת. אנחנו לא מציעים תיקון מושלם שיותיר רק דברים יפים. אנחנו אומרים שיש קשר בין התוקפנות לחלקים האוהבים והטובים.
בחברה של היום אנחנו כל כך מנסים להיות כל הזמן פוליטיקלי קורקט שאנחנו כלואים בזהירות ובאיסורים. אנחנו כל הזמן אמורים להתנהג כאילו אנחנו בבית כנסת או בכנסייה, לשבת יפה ועם פה סגור. יש היום טוב או רע ואת הרע צריך להכחיד, אבל החיים הם יותר מורכבים."
יש שם משהו, באצבע המאשימה השלוחה אלינו ההורים ואל מערכת החינוך על איבוד פרופורציות. נראה כי אווירת האלימות והתוקפנות המחמירה גורמת לנו להוריד את התינוק ביחד עם המים. לא לאלימות באופן קטגורי, כמסר תקיף, אבל במקביל בואו נזכור שלא כל דחיפה או צביטה בין אחים היא אסון גלובלי המצביע על עתידו העברייני של הפעוט. כן, יש כאן בהחלט דואליות. אבל מי אמר שהורות היא עניין פשוט?
