אתמול לנצח

על פניו, הקיץ הקולנועי הזה הוא שעתם הגדולה של הרובוטים הגדולים. מצד אחד ניצב "שליחות קטלנית: התעוררות", מנגד "רובוטריקים 2", ושאלת המאות מיליוני דולרים היא למי יש יותר גדול. ממש ככה: התחרות בין שני הסרטים האלה נהייתה כל כך מאנו־א־מאנו שהבמאי של "שליחות", מקג'י - או ג'וזף מקגינטי, כמו שהוא מסרב לקרוא לעצמו - אמר למגזין Details שהוא בטוח שלבמאי "רובוטריקים" מייקל ביי "יש זין גדול, אבל אני רוצה להאמין ששלי יותר גדול. אם הוא בקטע, שנינו יכולים לחשוף את עצמנו באולפני יוניברסל ולפתור את הסוגיה".

הדו־קרב הזה משעשע מכדי להתעלם ממנו, אבל לדעתי יש בקיץ הזה מוטיב חוזר מעניין יותר מכלים גדולים: הזמן. או ליתר דיוק, המסע בזמן - שמתפקד כמנוע העלילתי העיקרי של סרט קיץ עצום אחר, "סטארטרק", וכמובן גם של סדרת "שליחות קטלנית" כולה. הוא מעניין יותר מפני שבניגוד לרובוטים ממש גדולים, שהאפיל שלהם די מובן מאליו - ר' הזין של מייקל ביי - העניין המתמשך של הוליווד במסעות בזמן הוא משהו שקצת יותר קשה להסביר.

"שליחות קטלנית", "בחזרה לעתיד", "דוני דארקו", "אפקט הפרפר", "אוסטין פאוורס", "ביל וטד", "שודדי הזמן", "מכונת הזמן", "12 קופים", "כוכב הקופים" - כל הכותרים האלה מייצגים סרטים או סדרות סרטים שעניינם מסעות בזמן, וששברו קופות או זכו למעמד פולחני או שניהם. בהתחשב בזה שהכותר הכי ותיק כאן הוא מ־1960 (העיבוד הקולנועי הראשון של "מכונת הזמן"), ושהשנה כעת היא 2009, איי רסט מיי קייס לגבי "עניין מתמשך". תוסיפו את סדרות הטלוויזיה הרלוונטית - למשל "מנהרת הזמן", "זינוק לאתמול", "גולשים בזמן", וממש עכשיו "קורות שרה קונור", הספין־אוף הטלוויזיוני על "שליחות קטלנית" - ותקבלו מוטיב הרבה יותר מדי חוזר בשביל משהו שבא מהמדע הבדיוני, שהוא לא בדיוק הז'אנר הכי אטרקטיבי בעולם במונחים של קהל יעד טבעי.

אז מה באמת הקטע של הקולנוע והטלוויזיה האמריקאיים - ושלנו, הצופים - עם הרעיון של מסעות שלא נמדדים בקילומטרים אלא בשנים? האמת, אין לי תשובה טובה אחת. אבל אני מקווה שיש לי ארבע לא יותר מדי גרועות.

1. זה הפרדוקס

"המסע בזמן, בהנחה שכותבים עליו היטב, מגלם בתוכו את הפרדוקסים המשובחים ביותר והמענגים ביותר שברייה קוגניטיבית יכולה להרהר עליהם" (פול לווינסון, סופר מדע בדיוני זוכה פרסי "הוגו", "נבולה" ו"אדגר", כותב ל-sfsignal.com )

כן, הפרדוקס. נשמת אפו של כל סיפור־מסע־בזמן שמכבד את עצמו. ויותר מזה: כל עיסוק במסע בזמן, עם או בלי מסגרת סיפורית, הוא שדה מוקשים פרדוקסלי. לדוגמה שכבר הפכה לקלאסית, סטיבן הוקינג ביטל פעם את עצם הרעיון באמצעות הטיעון הפשוט שאם אי פעם יהיו (או היו) נוסעים בזמן, כבר היינו נתקלים במישהו שהגיע מהעתיד (או מהעבר). אבל אז בא סופר המדע הבדיוני המנוח ארתור סי. קלארק, ובאחד מהראיונות האחרונים שהעניק סיפר ש"חשבתי במשך שנים כמו הוקינג, אבל אז קראתי סיפור מדע בדיוני שהציע פיתרון מובן מאליו: אם הטכנולוגיה של המסע בזמן מבוססת על משגר ומַקלט, אנחנו פשוט צריכים לבנות מקלט. אז נראה את הנוסעים זורמים פנימה".

טוב, זה חומר למתקדמים. ככזה, יש שאוהבים לעסוק בו ויש שמתחרפנים ממנו. אבל הפרדוקס הבסיסי והקלאסי של המסע בזמן - זה שמכונה "פרדוקס הסבא" - מוכיח את עצמו שוב ושוב כגרעין סיפורי שתסריטאים וצופים פשוט לא יכולים לעמוד בפניו. מה יקרה, שואל הפרדוקס שניסוחו המקורי מיוחס לסופר הצרפתי רנה ברז'אבל, אם תיסע לאחור בזמן ותהרוג את סבא שלך לפני שהוא פגש את סבתא שלך? ברור, תמנע את לידתך שלך. אבל אם לא נולדת, איך יכולת להרוג את סבא שלך?

לפרדוקס המענג הזה יש פיתרונות מענגים לא פחות, אבל אל חשש, אני לא מתכוון לחפור לכם על יקומים מקבילים וכיו"ב הצקות. מה שרלוונטי לעניינו הוא שווריאציות שונות של פרדוקס הסבא הן הדלק העלילתי של סאגת "שליחות קטלנית" מצד אחד - אתם יודעים, "בואו נהרוג את מנהיג בני האדם לפני שהוא נולד/ הופך למנהיג של בני האדם/ ארוחת ערב" - ושל טרילוגיית "בחזרה לעתיד" מצד שני. נכון ששם אין סבא או רצח, אבל "מה יקרה אם אמא שלך תתאהב בך במקום באבא שלך" זה לא יותר מטוויסט אדיפלי על אותו פרדוקס עצמו.

הבעיה עם פרדוקסים היא שהם ממש מזמינים חורים בעלילה. לדוגמה עכשווית, ב"סטארטרק" החדש יש לנו עסק עם רומולאני שחוזר בזמן כדי לנקום במי שאשם מבחינתו בהשמדת עולמו; תשאלו למה הוא לא חוזר טיפה יותר אחורה בזמן ופשוט מונע את ההשמדה עצמה, ואני לא בטוח שלתסריטאים רוברטו אורסי ואלכס קורצמן תהיה תשובה טובה, או בכלל. אבל בדיוק בגלל זה צדק פול לווינסון המצוטט לעיל כשהשתמש בשורש ע.נ.ג; פרדוקסים זה כיף. גם, ואולי בעיקר, כשאתה מוצא איך לפנצ'ר אותם.

"אין, הקמרלינג הזה חננה מדי בשבילי, ואני עוד עובדת בחללית"

2. זה הגורל

"סיבה טובה אחת לכתוב על מסע בזמן היא לחקור את השאלות הפילוסופיות שהוא מעלה - שאלות שרובן מסתכמות בסוגיה של דטרמיניזם מול בחירה חופשית" (טד צ'יאנג, עוד סופר מדע בדיוני שזכה בהמון פרסים שלא שמעתם עליהם)

מעניין. "מכונת הזמן" - הספר שכתב ה' ג' וולס הבריטי בשנת 1895, ושמהווה את הרגע המדויק בזמן שבו הפך המסע בזמן לחלק בלתי נפרד מהמדע הבדיוני - שלח את הגיבור שלו דווקא לעתיד כדי לייצר אמירה פילוסופית, או לפחות חברתית. ההוא מגיע לשנת 802701 ומגלה שהמין האנושי הפך לשני מינים נפרדים, אחד נעלה ואחד חייתי; עיוור מי שלא ראה אז את הטייק־אוף על החברה המעמדית בבריטניה, ואת ההרהור הפילוסופי על עתידה של חברה כזאת. אבל אחרי וולס, ובטח מאז שהקולנוע התחיל לנסוע בזמן, הנוהל המקובל יותר הוא לשלוח את הגיבור לעבר ולראות איך זה משפיע - או לא משפיע, וכאן בדיוק טמונה הפילוסופיה - על ההווה והעתיד.

האם מה שקורה לנו הוא תוצאה של גורל מוכתב מראש, או שאנחנו חופשיים לקבוע את עתידנו? לסאגת "שליחות קטלנית" יש תשובה ברורה לשאלה הזאת. כל כך ברורה ששרה קונור משמיעה אותה במילים פשוטות בסרט השני בסדרה, ועכשיו משמיע אותה בנה ג'ון קונור בסרט החדש: "אין גורל מלבד זה שאנחנו יוצרים בעצמנו". שזאת דרך מעניינת לנסח את זה, כי אפשר להסיק ממנה שאנחנו אלה שמכתיבים לעצמנו גורל שאין איך להימלט ממנו, אבל את הקטע של הפרדוקסים כיסינו כבר בסעיף הקודם. 

תקראו לזה דטרמיניזם (בעשר מילים: כל דבר שקורה הוא תוצאה בלתי נמנעת של אירועים קודמים), תקראו לזה פטאליזם (בשלוש מילים: סוף מוכתב מראש), בצד אחד של המחנה הפילוסופי נמצא משהו שלא ניתן לשנות. זוכרים את "אפקט הפרפר"? אז הוא הסרט המייצג של הגישה הזאת. לא משנה מה עושה הדמות של אשטון קוצ'ר בעבר כדי לשפר את ההווה, סופה שהיא מחרבנת עוד יותר את הכאן והעכשיו. למה? כי הכל קבוע מראש ושום רשות אינה נתונה. זה למה.

בצד השני של המשוואה נמצאים המסעות של מרטי מקפליי בסרטי "בחזרה לעתיד". בסרט הראשון הוא מגיע לעבר ומצליח לא רק לקבל בוסה מאמא שלו, אלא גם לשפר ללא היכר את ההווה שלו ושל משפחתו; בשני ובשלישי, שמהווים עלילה מתמשכת אחת, הוא מגדיל לעשות ומציל את העתיד של המקפליים באמצעות בחישה בעבר שלהם. אם מישהו מחפש הסבר לכיף הטהור ולאנרגיה הנהדרת של הטרילוגיה הזאת, הרי שלטעמי הוא מצוי לא רק בעובדה שמכונית דלוריאן שנוסעת בזמן זה מגניב - אלא גם בכך שהאופציה לשנות מהיסוד את מהלך חייך היא רעיון מנחם מאין כמוהו. מה שמוביל אותי באופן טבעי לסעיף הבא. 

"תעביר לערוץ 1, תיכף מתחיל 'תצפית'"

3. זה התיקון

"סיבה טובה אחרת להשתמש במסע בזמן היא כדי לבחון את בעיית החרטה. כולנו יכולים לחשוב על החלטות שעשינו בעבר ושהיינו עושים אחרת לו ניתנה לנו ההזדמנות, אבל לרוע המזל, החיים האמיתיים לא מאפשרים לך להגיד 'מחדש'" (עדיין טד צ'יאנג)

"לקום אתמול בבוקר" הוא לא סרט־מסע־בזמן מובהק, מפני שהגיבור שלו לא נוסע לשומקום אלא סתם נתקע ביום שהוא נידון לחיות כל - נו, יום - מחדש. אבל הוא תמצית הקטע של לקבל הזדמנות לעשות משהו מחדש. הדמות של ביל מאריי לא זוכה לחוות את המחר לפני שהיא מתקנת את העוולות שהיא עצמה אחראית להן היום; זאת גירסה מוקצנת, כמעט גרוטסקית, של "וואי, אם רק היה לי צ'אנס לעשות את זה אחרת".

הקולנוע ההוליוודי הוא קולנוע נוצרי, וככזה הוא מחויב לרעיון הגאולה, ובסרטי מסע בזמן יש לה נטייה לבוא תמיד באותה צורה: הרגע שבו הגיבור זוכה לעשות את מה שהאמריקאים מכנים "דו־אובר" כנגד כל חוקי הפיזיקה. אם זה לא קורה, זאת לא הוליווד. לראיה, גם "דוני דארקו" וגם "אפקט הפרפר" נטולי אופציית הדו־אובר הם סרטים עצמאיים; "12 קופים" הוא סרט של יוניברסל, מה שמסביר למה יש אנשים שמתווכחים עד היום אם הסוף שלו מרמז על מניעת האפוקליפסה או בדיוק על ההפך (הימור שלי? טרי גיליאם שיכנע את יוניברסל שזאת האפשרות הראשונה בעודו משכנע את עצמו שהוא מביים את השנייה).

מחשבות בנוסח "מה היה קורה אילו" - או שוב, בניסוח אמריקאי והרבה יותר קולע, "וואט איף" - הן השטח שבו נפגשים המד"ב והפנטזיה. "ביג" הוא פנטזיה ולא מד"ב מפני שהילד המעפן ההוא לא נכנס למכונה שמריצה אותו קדימה בזמן, אלא מתעורר בבוקר ומרגיש כי הוא טום הנקס ומתחיל ללכת; ועדיין, זאת פשוט עוד וריאציה על הרעיון המד"בי של מסע בזמן, והיא עושה לנו נעים כי היא מגשימה חלום פופולרי לא פחות מלתקן את העבר: לקבל הצצה על העתיד. ומה לגבי "קליק", שבו המבט על העתיד הוא זה שמאפשר לדמות של אדם סנדלר לחיות נכון יותר בהווה? האם השלט־רחוק־המסיע־בזמן ההוא הופך את הסרט הזה למדע בדיוני, או שזה לא מספיק כדי להוציא אותו מתחום הפנטזיה? אז זהו, שזה לא משנה. משנה רק שהמסע בזמן הוא הבסיס לתיקון שעובר הגיבור - ולתחושה החמימה הזאת שמלווה אותנו בדרך מהאולם הביתה.

כשסרט יוצא למסע בזמן, הוא משחק בטריטוריה של הבלתי הפיך והבלתי נודע - ה"מה שיהיה יהיה" וה"מה שהיה היה". וכשהוא חוזר מהאזורים האלה עם תיקון, לטעמי זה נותן לפחות רבע תשובה לשאלה שבבסיס הכתבה הזאת. ואם לא נשברתם איפשהו בדטרמיניזם, הנה הבאזר של תחילת הרבע הרביעי. 

"אמרתי לך, אין כזה דבר לשמור חניה!" 

4. זאת הרוח

"רוב האנשים יסכימו שאלוהים ברא את הזמן. אני חושב שכשהוא ברא אותו, הוא גם הטיל עליו מגבלות כדי שהשטן, המלאכים שסרחו ובני האדם לא יוכלו לשנות את מהלך הזמן" (אדוארד ו' וולטרס, סתם אחד שממש אוהב את ישו, כותב לאתר המדעי הנוצרי Helium )

מסע בזמן, בעיקר בגירסה הקולנועית שלו, הוא הרבה יותר בדיון ממדע. מ"בחזרה לעתיד" ועד "שליחות קטלנית", מ"12 קופים" ועד "קליק" - אם יש משהו שמשותף לסרטים האלה, זאת ההחלטה לא לשתף את הצופה במדע שמאפשר את המסע בזמן מלכתחילה. ב"פארק היורה" מסבירים לנו שעה איך משבטים דינוזאורים; ב"בחזרה לעתיד" נותנים לדוק בראון לקשקש משהו על "קבּל רצף" ופלוטוניום, ויאללה ל־1955. זה קשור בחלקו לעובדה שאין לנו אפילו התחלה של מושג על המדע הרלוונטי, וברובו לעובדה שסרטי מסע בזמן - ובכלל, סרטי מדע בדיוני - בדרך כלל לא מייעדים למדע תפקיד הסברתי. הם מייעדים לו את התפקיד של המניאק שמתעסק עם אלוהים.

לפי התפיסה הנוצרית והיהודית, הזמן הוא עבודה של אלוהים ("ויהי ערב", זוכרים?). בהתאמה, מי שמעז לנסות לתחמן אותו דינו צרות. אותו כנ"ל נכון שבעתיים לגבי הקונץ של הבריאה, מה שמסביר למה השורה התחתונה של "פארק היורה" היא שזה לא רעיון גדול לשחק אותה אלוהים ולעשות דינוזאורים. "פרנקנשטיין"? אותו כנ"ל. ותחשבו רגע על "שליחות קטלנית" המקורי: המדע שם הוא כזה אנטי־כרייסט שהוא מייצר גם מכונות שמסוגלות להשמיד את המין האנושי, וגם מכונת זמן שמאפשרת לשלוח רובוט מהעתיד כדי לוודא שזה אכן יקרה. ומי מצליח לגבור בסופו של דבר על המחסל? לא קייל ריס, החייל שנשלח להגן על שרה קונור, כי הוא חלק מהתועבה המדעית הגדולה — אלא שרה קונור, שבהיותה אם בהתהוות מייצגת את הדבר הכי קרוב שיש לבורא בכבודו ובעצמו.

סרטי מדע בדיוני נוטים להציג מצב מחורבן שהמדע גרם לו במקרה או במכוון - ושהדרך היחידה לתקן אותו היא באמצעות האמונה, או המוסר, או איך שלא תקראו לדבר הזה שיש רק לטובים. זוכרים איך המחסל מחסל את עצמו בסוף של "שליחות קטלנית 2"? אז הגירסה ההייטקית הזאת של הפניית הלחי השנייה היא בדיוק הנקודה. אבל זה לא קשור דווקא לבשורה על פי ישו, אלא יותר לקטע הישן־נושן של ניצחון הרוח האנושית.

אני לא רוצה לספיילר לכם את "שליחות קטלנית: התעוררות", אבל מדברים שם בלי סוף על הקטע של מותר האדם מן המכונה. ב"סטארטרק", אני מקווה ששמתם לב, המפנה הכי חשוב בעלילה מגיע כשספוק - דווקא ספוק - מפגין מעט רגש אנושי נוכח הזוועות שמחולל הרומולאני ההוא באמצעות היכולת לנוע לאחור בזמן. ככה זה: ברוב סרטי המסע בזמן, ברוב סרטי המדע הבדיוני, הרוח האנושית היא הדבר היחיד שיכול לתקן את מה שהמדע קילקל. לא צריך להיות נוצרי כדי להתחבר לקטע הזה; מספיק להיות אנושי.