שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שמתי מסיכה על פני ויצאתי למסע כיבושים

    היכולת שלי לשבות נפשות על ידי מילים הפכה פתאום כה בולטת. כל חיוך גרר מענה, כל קריצה הפכה פתאום קצה חוט למשהו חדש. נהניתי מהתחושה של הכוח. אהבתי לדעת שלא אפגע עוד מהחברה לעולם. התחפושת שלי תגן עלי לעולמים

    אף פעם לא חיבבתי את מראי החיצוני. לא הרגשתי בטוח במה שאני מקרין, ואם להודות באמת - מהיום שאני זוכר את עצמי גרמה לי תחושת חוסר הביטחון תמיד ללכת קצת מקופל, להישאר בין הצללים, מעדיף להיות נחבא אל הכלים מלספוג את תגובתה של החברה.

     

    המראֶה שניבט אלי מהמראה היה עייף כבר מגיל צעיר: פנים שמוטות שלא מצליחות להעלות חיוך. החלטתי לשים מסיכה. שכנעתי את עצמי שדרך פנים אחרות היחס שאקבל יהיה אחר. מי יכול להימנע מלשקוע במבט של עיניים כחולות כה עמוקות? מי לא תרצה ללטף עצמות לחיים כה בולטות ושיער חלק כמו של המסיכה שלבשתי?

     

    כך סתם, מבלי שום התראה מוקדמת, הדבקתי את המסיכה אל פני ונשבעתי לא להסירהּ לעולם. ידעתי שכשאני מתחבא מאחוריה היא תגן עלי מפני החברה. בעזרתה אוכל לצאת החוצה ולטייל בין האנשים, לראות דברים חדשים ללא חשש.

     

    בזכותה פגשתי את מורן.

     

    מורן היא חברתי זה שלוש שנים. הכרנו במהלך הלימודים, היא נשבתה במבט המלאכותי שלי, בתחפושת שלבשתי. המסיכה כאילו הפכה אותי למשהו אחר - יצור בעל ביטחון עצמי מופרז, חוש הומור מפולפל, דיבור ותחומי עניין שמעולם קודם לכן לא עניינו אותי.

     

    היכולת שלי לשבות נפשות באמצעות מילים פתאום הפכה כה בולטת. כל חיוך שלי גרר אחריו חיוך מהצד השני. כל קריצה הפכה פתאום קצה חוט למשהו חדש. נהניתי מהתחושה של הכוח. אהבתי לדעת שלא אפגע עוד מהחברה לעולם. התחפושת שלי תגן עלי לעולמים.

     

    תהיתי אם היא מצליחה להתבונן מעבר למה שאני

    את מורן כבשתי בקלילות. לימים היתה מתגנבת בי המחשבה שקצב ההתקדמות של הקשר עם מורן נבע מיכולתה לשלוט בקצב התקדמות הזמן. הריטואל של חיוך פלרטטני ומשפט פתיחה מגוחך, בשילוב הדלקת סיגריה ומבט של "אני אוכל כמוך לארוחת בוקר", עשו את שלהם במהירות מסחררת, או שאולי פשוט הייתי מאומן בכך עד כדי גועל.

     

    ואם לומר את האמת, אני אוהב אותה בכל ליבי, ויכול להגיד בביטחה שגם היא אוהבת את מי שנתתי לה להכיר. היא הפכה לחלק כל כך משמעותי בחיים שלי בתוך זמן כה קצר, עד שאני בכלל לא מצליח להיזכר מה היה לפניה. אני לא מצליח להיזכר מי הייתי לפני היום בו הדבקתי את המסיכה אל פני לראשונה.

     

    מורן בחורה גבוהה, יש לה גוף דקיק וסקסי בטירוף, שמתאים לאופי הסרקסטי שלה. יש לה עור לבן ועיניים כהות כהות. בתחילת הקשר נהגתי ללטף את פניה בעדינות, מנסה להבין אם גם הפנים היפות האלו הן מסיכה חושב מה היה קורה אם הייתי מגלה שמאחורי מה שידעתי עליה עומדת מישהי אחרת, מישהי שלפני שנים, כמוני, החליטה להתחבא מהעולם.

     

    כששוחחנו, מורן נהגה להתבונן בעיניי שניות ארוכות פעמים רבות. נראה שבאמת היתה מסוגלת למתוח את הזמן ולשחק בו. תהיתי אם היא מצליחה להתבונן מעבר למה שאני נותן לה לראות. לפעמים כשהיינו מדברים נהגה לחייך מעין חיוך  ספק ביישן ספק מסתורי ופשוט להפסיק את השיחה, כאומרת שאין טעם לדבר על דבר שאינו באמת מעניין את מי שעומד מאחורי זה שמולה. ברגעים האלו היה לבי מחסיר פעימה ותהיתי אם לרגע עברה בה המחשבה שהבן אדם שאיתו היא הולכת לישון כמעט כל לילה אינו זה שהיא מתבוננת בו. 

     

    אהבתי את מורן על אף החסרונות שלה. חסרונות מגוחכים לצד אמיתיים – הייתי מודע כבר להכל בשלב ההוא של הקשר, ואהבתי אותה למרות זאת. היחס שלה אלי, העניין שהפגינה בי, שהיה כל כך אמיתי, והרצון לתמוך לשלב ולהשתלב - גרמו לי פעמים רבות לחשוב שגם אם לא היו כל אלה בתוך הקליפה הזו, הייתי רוצה להכיר אותה.

     

    בלילות, כשהיתה נרדמת לצדי ולאט לאט קצב נשימותיה הלך והאט, יכולתי לרגע להוריד את המסיכה, לתת לעורי לנשום. להתבונן בה ולדמיין שאנחנו כך, אמיתיים.

     

    הקול הזה שזעק בי מפנים, טען שהוא התבגר

    השנים עברו מבלי ששמנו לב. הרי ידוע שהזמן חומק בכל פעם שלא מתייחסים אליו. גם הפעם, כשהתמכרתי אליה עוד ועוד, ופשוט לא ידעתי שובע ממנה, לא שמתי לב שאנחנו מתקרבים אל הצעד הבא בחיים שלנו. הצעתי לה נישואים.

     

    מורן האיצה את הזמן בחודשים שקדמו לאירוע, ואני התהפכתי על משכבי בלילות. ההשלמה עם המחשבה שהנה, הבחורה שאני כל כך אוהב עומדת להתחתן עם אדם שאינה מכירה, אכלה אותי מבפנים ולא נתנה לי מנוח.

     

    הרגשתי את מי שהייתי פעם, לפני שנים, בועט מבפנים וצורח שאתן לו לצאת, מתחנן שאתן לו הזדמנות שוב לחיות. הקול הזה שזעק בי מפנים טען שהוא התבגר ושעכשיו תורו לנסות.

     

    הייתי אובד עצות, ולצער, האדם היחידי שבאמת נהגתי לסמוך עליו בכל מה שקשור לנפש שלי היה מורן, שכן פעמים נראה היה לי שאנחנו פשוט חולקים נפש אחת גדולה. תהיתי כיצד אוכל לעשות זאת.

     

    "מורן...", התחלתי משפט שלא ידעתי כיצד להמשיך.

     

    מורן הסתובבה אלי. המבט שלה היה מהפנט כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. היא התבוננה פנימה עמוק אל תוך עיניי, והחיוך המיוחד שלה שוב עלה על שפתיה. היא התקרבה אלי בצעדים קטנים וכאילו לחצה על כפתור שהקפיא את הזמן. הבנתי שבאמת היו לה כוחות אחרים.

     

    הרגשתי את היקום מסתובב סביבנו כשהושיטה את ידיה אל פניי והסירה בעדינות את המסיכה ממני, לוחשת שתמיד ידעה, אבל אהבה אותי באמת ובתמים, מספרת לי כיצד חיכתה ליום הזה מהרגע שגילתה מי שעומד מאחורי התחפושת הזו, מלטפת את פניי האמיתיים בעדינות ונותנת לאוויר הקר לצנן את עורי שהיה מכוסה כל השנים.

     

    מורן נישקה אותי בעדינות, וטעם השפתיים שלה היה ללא ספק זה שארצה לטעום כל חיי. בפעם הראשונה הרגשתי אותה ללא כל מחיצות בינינו, אמיתי כפי שאני, נותן לעצמי הזדמנות שנייה, מודה לאלוהים על שמצאתי אותה.

     

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המראה שניבט אלי מהמראה היה עייף כבר מגיל צעיר
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים