שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: שאול גולן

    לשבור את הגלים

    וירג'יניה וולף, באמצעות דמות הילדה "רודה", הולכת אל מקום שמעבר למילים, אל נקודת המבט של האלם ושל המוות. רונית מטלון על פרט מתוך "הגלים"

    איך אפשר באמת ללכוד ולהקפיא את הפרט האחד מתוך הרומן "הגלים" של וירג'יניה וולף, שכל עיסוקו – בתוכן ובצורה - הוא הזרימה המתמדת, ההשתנות המתמדת, וההתחלפות המתמדת של הנפש האנושית והעולם? זאת לא פרוזה של אובייקטים שאפשר למשש, אלא של תנועה ותמורה מולקולרית.


    וירג'יניה וולף. ספרות למיטיבי קרוא

     

    במובן זה, "הגלים" הוא לא רומן "למיטיבי קרוא", אלא לכאלה שעוד לא למדו ללכת, או מסכימים לא ללכת ולהישאר בפאסיביות הראשונית של תימהון והשתאות כלפי העולם, המגולמים בשאלה הילדית "אבל מה זה, וזה, וזה?"

    בכל זאת, לעיתים מתרחשות הפסקות נשימה בזרימה של הרומן, כי הקורא נתקף סחרחורת ומוכרח להזכיר לעצמו שיש לו גוף וזהות, והוא חייב לברר משהו חשוב על עצמו ומצבו בבנק וכיו"ב.

     

    בכל זאת, הנה פרט שעולה מתוך הפסקת נשימה: אחד המונולוגים הפנימיים של הילדה רודה, כשהיא מגיעה לפנימיה עם חברותיה, סוזן וג'יני. צריך קודם כל להודות: אין לי מושג מי היא רודה. לא במובנים המקובלים. גם לא לגמרי מי הן סוזן או ג'יני. ובמהלך הקריאה אני מתבלבלת לא פעם ביניהן, כי כולן מדברות יפה כל כך: עד כדי כך יפה, שהיופי נהיה מהות בפני עצמו, מין קטגוריה, ולא תכונה של אדם זה או אחר.

     

    דמות בלי גוף על ספסל הרכבת

    ואם במקרה תשב מולי רודה על ספסל הרכבת מתל אביב לנהריה - לא אכיר אותה, פשוט כי אין לה גוף, אין לה את קווי המיתאר החומריים שבאמצעותם אנחנו מזהים דמויות, בספרים ובמציאות. הזיהוי של רודה הוא הזיהוי העמוק, הרוטט והחמקמק שיש לנו כלפי תחושה העולה בנו, או תחושה שאנו מדמים שעולה בזולתנו. רודה היא בעצם שם או דימוי של תחושה.

     

    רודה אומרת: "אלה הפנים שלי...במראה מאחורי הכתף של סוזן – הפנים האלה הם פניי. אך אני אתכופף מאחוריה להסתיר אותן, כי אינני כאן. אין לי פנים. לאחרות יש פנים...העולם שלהן הוא העולם האמיתי...הן אומרות 'כן', הן אומרות 'לא'".

     

    "ואילו אני משתנה ומתחלפת, ואפשר לראות את תוכי בן רגע. כשהן פוגשות משרתת היא מביטה בהן בלי לצחוק. אבל עלי היא צוחקת. הן יודעות מה לומר כשפונים אליהן. הן צוחקות באמת: הן מתרגזות באמת: ואילו אני צריכה קודם להביט ולעשות מה שעושים אחרים לאחר מעשה".

     

    איזו תובנה מחרידה ונוקבת יש כאן לוירג'יניה וולף על הרגע של התגלות הזהות האמיתית, התגלות "האני", כשפניה של רודה משתקפות במקרה במראה מאחורי הכתף של סוזן!

     

    מי זה משתקף במראה?

    מי לא חווה פעם את תחושת ההלם המוחלט, כשגילה לפתע את דמותו מבליחה אליו מחלון ראווה, בעודו צועד ברחוב?  מי לא חווה פעם את דמותוא משתקפת פתאום ממראה שלא הבחין בה ולא נערך לקראתה?

     

    מה שמטלטל ומזעזע כל כך בהרף הרגע הזה של ההשתקפות המקרית של דמותנו במראה, לא קשור לעובדה המגושמת שלפתע אנחנו נראים לעצמנו פחות יפים, או יותר שמנים ממה שדימינו - אלא קשור למפגש בזק המתרחש באמצעות ההשתקפות המקרית של עצמנו במראה, עם חלופיותינו, עם המקריות של פנינו בעולם: איננו מכירים את עצמנו.

     

    ברגע הזה של הזרות המוחלטת, של הפנים שאין להם שם והן כנראה פנינו, כאילו מוסט איזה מסך

    שהסתיר מפנינו משהו, ולשניה ניתן לנו לצפות בעצמנו לא מנקודת המבט של החיים - מה שמתרחש בעודנו עומדים חזיתית מול המראה ו"עושים את עצמנו" באמצעות כל ההגנות הפסיכולוגיות והחברתיות – אלא מנקודת המבט של המוות, של מותנו האפשרי. זהו רגע של אלם, שאין בשבילו ממש מילים.

     

    רק שווירג'יניה וולף, באמצעות רודה והמראה שממנה נשקפות פניה באקראי, עוברת אל הצד השני של המראה, הולכת אל המקום שבו מעבר לאלם וה"אין מילים"; יש המון מילים המצטרפות זו לזו, ולא בצירופי הצבעים והצורות המקובלים, אלא בהתחברות ייחודית וחד-פעמית שלא "עולה על הדעת", אבל לפי וירג'יניה וולף דווקא היא-היא הדעת בעצמה.

     

    על פרט מתוך"הגלים" מאת וירג'יניה וולף. פן הוצאה לאור ידיעות אחרונות, ספרי חמד . מאנגלית: ליה נירגד

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הגלים. וולף עוברת לצד השני
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים